האחריות היא של המטפל או המטופל?

אודי, אם מטופל מגיע תם לטיפול ולא מודע לכך שעשוי לשחזר חוויתית טראומות לא מודעות ואף מזעזעות. וזה קורה בטיפול והוא נבהל ונתקף חוויות משונות של מצוקה וחוסר אונים וכל מיני תופעות, אחכ זעם, מפסיק להגיע לפגישות כי זאת דרכו להגן על עצמו וכבודו ומבחינה טיפולית הוא אמור להמשיך להגיע לפגישות ולדבר על הכל עם המטפל אבל הוא המטופל המום כי לא מבין בכלל מה קורה לו שם רגשית, חי את השחזור ומתקשה מאוד להמשיך להגיע כי הגעה למטפל שכפה עליו תסכול ולמעשה בכך עולל לו את כל זאת (בחוויה שלו) זאת השפלה שאין לשאת ולסבול. אז הוא מגן על עצמו ומסרב להגיע, ליבו נאטם, המטפל מצטייר כאוייב ורע. אחריות של מי כאן לפתור את המצב הזה ולחלץ את המטופל מהמצב הרגשי שגלש אליו? האם המטפל לא אמור לחפש פה פתרונות לאפשר המשך טיפול? האם נכון להטיל אחריות על המטופל שחש עצמו כמו חיה פצועה שמגנה על עצמה מפני משהו שלא ניתן לשאת... מה אמור לעשות המטפל במצב כזה, איפה האחריות שלו כלפי המטופל להתאמץ ככל יכולתו למצוא את הדרך לאפשר המשך הקשר הטיפולי? אני לא רציתי לקטוע והייתי זקוקה לנוכחותה אבל ההגעה הפכה להיות השפלה, רציתי שהיא תחפש דרך לעשות את זה לפחות משפיל עבורי, היא לא התאמצה כ"כ אלא התחילה להתייחס אלי כאילו אני עושה לה משהו רע, כאילו אני המטרד. מה יש בגבולות האלה שכ"כ חשוב לכם לעמוד עליהם? למה בכל מחיר? למה לא חיפשה איך לאפשר לי לחוות אותה בטוב, בתיקון, ואולי היא חיפשה לקרוע את הקשר הזה? לקרוע אותי ממנה? כבר קראתי בספרים על פרידות כפויות שמבוצעות וכל מיני ומיני.. אבל הזכרון הרגשי בי נותר ברמה שאני זוכרת את הזעזועים החווייתיים בלי סיום שמתקן, שהופך את הדמות המאכזבת הרעה הזאת לטובה. אז אני מודעת לטראומות שהיו לא מודעות והשפיעו בחיי , הם עלו למודע כך, ואני יכולה לגייס את השכל לפעול יותר במציאות ולשפוט ולשקול מציאותית דברים ולא מתוך רגרסיביות, יש בי קצת יותר ברקסים לנטיות האלה, גם אם לא ממש יציבים עדיין, אבל ברמת הזכרון חסר לי תיקון. אני זוכרת את חווית הפצע המדמם שנחשף שם והזעזוע, והכעס שבקע ממני, אבל איפה התיקון? הריפוי? האיחוי? איפה הדבר הטוב הזה שאמור להיות ולא היה? נמאס לי לחיות על זכרון גרוע. איך רושמים במח זכרון אחר? אם אכנס ליחסים רגשיים משמעותיים בחיי שוב האם יהיה בכוחם לרשום זכרון חדש על פני הקודם? לצערי היכולת שלי לאפשר אינטימיות שכזו עם עוד אדם, ברמה של לגעת בפצע שוב, להחשף מנקודה זו רגשית ולרשום עליה חוויה אחרת, אני לא יודעת עם זה אפשרי לי בכלל. זה היה כ"כ בלתי נסבל לגעת שם שנאטם, כמו מבצר מוגן, ואני רק זוכרת את זה הרגיש. אבל נמאס לי לזכור את הזכרון הזה של החוויה הנוראית המזעזעת הזאת. אני רוצה זכרון אחר בראש שלי, של חוויה אחרת, של יציבות, של מלאות, של ריפוי. לא של משקע טראומטי שמקונן בי עמוק בפנים ולכן אי אפשר לאפשר לאף אחד להתקרב ולגעת, לפגוש את הפצע, לפגוש אותי בחוויה של חוסר ערך וחוסר אונים תלויה לחלוטין בחסדי הצד השני שיאסוף אותי בנקודת הזאת וירפא משהו. חוסר האמונה שניתן לרפא גורמת לי לשנוא. והפסיכולוגית? חשפתי מולה את המקום החשוף החסר אונים הזה אבל היא ששה לרפא. בכלל לא ברור לי מה היא עשתה מולו, זה כאילו הפקירה אותי שם. איבדתי יכולת להגיע לפגישות כי הרגיש כמו השפלה אבל בו בעת הייתי מאוד זקוקה לה ולהרגשה שהיא תומכת בי ורוצה אותי ובטובתי ושם היא התחילה להתייחס אלי כאל מטרד כי את זעקות העזרה השמעתי מחוץ לגבולות. לא כ"כ מבינה איך אתם עובדים אבל חוויה הריפוי לא הוענקה לי, זכרון של חווית ריפוי- זה לא הוענק לי. אני משתמשת כיום בכח ההגיון והשכל להפריד בין רגשי למציאותי. זה לא תמיד קל, בייחוד כי יש לזכרון הרגשי נטיה להתנגן כבתקליט. לצוף לעיתים מעל לפני השטח, כאשר טריגר כלשהו מעורר קושי מסוים או כמיהה שקשה לספק לה מענה , שקשה לי לפעול כדי לספק לה מענה, שמרגישה קצת 'משותקת', בכלא פנימי. עולה החוויה של השחזור. אין לי שאלה ממוקדת כאן, אבל אשמח להתייחסות.