שני עניינים...

1)מה זה המונח הזה, "סיכון מחושב"...? זה קצת נשמע כמו "ביקורת בונה"...(לא במשמעות המילולית כמובן ,אלא בסוג הזה של הביטויים,כאילו,בהפוך על הפוך). איך מחשבים ת'סיכון?או שלוקחים אותו,או שלא. לא כך? ומאחר, ואני ממש חוויתי טראוומה מהטיפול והמטפל הקודם(גם לדבריי המטפל הנוכחי.ונראה שעדיין לא הצלחתי להחלים באמת),אז הכל הרבה יותר מלחיץ ומפחיד,וכל משהו עכשיו שקורה,ובקצת מזכיר ,ישר מעורר חרדה מההשלכות שיהיו,ולאור מה שהיה(כשזה היה טיפול!!!ומטפל מוסמך!!!לא נאמר, "סתם" קשר עם איזה בחור דפוק...,שממשיכים הלאה.ולא כולם כאלה.בכל זאת דמות סמכותית משמעותית שאמורה "לתקן" ולא להעמיק את הפגיעה.). מה גם, שאני מאד מתקשה "בהערכות מקדימה",בכלל,כולל של סיכונים מחושבים...,כנראה.והרבה יותר אימפולסיבית מזה.כשאחכ באה גם חרטה\אשמה\כעס\הענשה\המנעות. (הלוואי והיתי יכולה לדבר איתו כמו שאני מדברת גלוי ופתוח איתך). 2)חנה שאלה,ואני מצטרפת אליה, ולתשובתך, לגבי העובדה שפה הבנות מאד עסוקות בטיפול,במטפלים,וזה הופך עבורנו למרכז חיים(בניגוד לככ הרבה אחרים בחוץ), והסכמת, וגם אמרת שאכן כאן הבנות זקוקות גם לתמיכה בפאן הטיפולי. ולמה זה?? מה המאפיין אותנו שזה המצב?? ולעומת ככ הרבה מסביב שנמצאים בטיפול פסיכולגי, וזו התמיכה לה הם זקוקים,למה אנחנו זקוקות גם לתמיכה בתמיכה, והכל ככ דרמטי ומלא במהמורות.? למה אודי? מה יש לנו שלהם אין.או אפשר גם לנסח את זה להיפך. ברור שיש פה איזה מאפיין משותף. ואני תוהה לגביו.ולגביי כמובן בכל ההקשר הזה.