2 שאלות (לא קשורות אחת לשניה)

1. נניח יושבת מולך מטופלת שטוענת שהיא רוצה להיות פסיכולוגית. אבל יש לה חרדות בהתנהלות בעולם, היא אפילו לא ממש מודעת לגובה החרדות של עצמה ומבטאת מולך משאלה שנגיד היא תרשם לקוס באוניברסיטה ואתה תלווה אותה בדרך לשם, לקמפוס, כדי להשרות עליה בטחון כדי שהיא תוכל לעשות את הצעד בליווי שלך. זה יעזור לה לדעתה ובהרגשה שלה לבצע את מה שלבד היא חשה חרדה מלבצע. היא מביעה את המשאלה הזאת. איך כמטפל תגיב לזה? 2) יש לי קטע כזה שמין ובעיקר נשיקות, אפילו יותר ממין, מגעיל אותי. מגעיל אותי לחשוב על זה. הייתה פעם אחת שהתגברתי על תחושת הגועל במערכת יחסית שהייתי. היחידה שהייתה, אולי הפעם היחידה בחיי שחשתי משיכה למישהו, אבל למה זה מגעיל אותי לחשוב על זה? מין לא אמור להיות דבר מושך ונחשק? וגם נשיקות? אפילו אם אני אדמיין את בראד פיט או אנשים שנחשבים מושכים על דעת הרוב ואחשוב על נשיקה איתם, זה עדיין בעצם מגעיל אותי... ברמת המחשבה. למה אני ככה?? אני מנסה להבין ואין לי תשובה. אני שמה לב שזה לא ככה אצל אנשים 'נורמלים'. אבל גם נראה לי ההרגשה של גועל מהגוף ומדברים גופניים קיימת בתמונה הקלינית של הפרעות אכילה. למה? מה הסיבה לזה? (נולדתי פג זעיר ולא ינקתי מעולם משד אימי וכיוב', זה יכול להיות קשור??). אני כמובן יכולה להתגבר על הרגשת הגועל ובאופן מודע לדחוף את עצמי להתעלות מעליה, אבל עצם קיומה לא תעלם. איך אני יכולה לשנות כך שארגיש משיכה גופנית באופן נקי מרתיעה? ודווקא בולימיה שנראה לי שמי שיחשוב על זה, לאכול ולהקיא, הגיונית זה די מגעיל לא? דווקא זה מרגיש לי לפעמים 'נורמלי'. זה לא אמור להיות נורמלי.