אפרופו אבי הפסיכולוגיה

אני זוכרת שקראתי פעם שפרויד היה בין הראשונים שדיבר על טראומות מיניות והשפעתן ההרסנית על הנפש. אח"כ הוא נבהל (מהתגלית שלו עצמו) ו"נטש" את המטופלות שלו. אודי, אחת משש נשים עוברת / עברה התעללות מינית. הנתונים האלו מחרידים. אנחנו נכשלים כחברה בהגנה על הילדים שלנו. זה אגב, הרבה יותר מלחיץ אותי מאיום המנהרות או מהרקטות. אוייב מבית עם פנים של "השכן החביב ממול" הרבה יותר מעורר בי אימה מאיזה מחבל עלוב. אודי, הלוואי והיה לצידי צבא חזק שהייתי ילדה קטנה. הלוואי והייתה כיפת ברזל. הלוואי ומישהו היה שומע אותי ומציל אותי ממנו. מציל אותי מעצמי. עכשיו אני נלחמת להציל את מה שנשאר ממני. אני לא מוותרת. קשה לי אודי. לי אף אחד לא נותן הפסקות אש הומניטריות. נטע.

ידוע שהוא בגד באמון המטופלות עם הפחדנות שלו. ג'פרי מייסון כתב באחד הספרים שדווקא הוא נותר נאמן לתפיסה לפיה ההתעללויות היו ממשיות ולכן הוקיעו אותו. גם פרנצי לקח את מצוקות המטופלים הרבה יותר ברצינות והאמין שהטראומות היו ממשיות, היו לו הרבה חיכוכים סביב זה מול פרויד. פרויד חשש לאבד את היוקרה והמעמד שלו והפקיר את האמת של המטופלות והתחיל להתייחס לזה כאילו היו פנטזיות מהדימיון. זה המידע שאני קראתי.