אחרי פגישת יעוץ

זה היה קצת כבוד לפגוש את הפסיכולוגית הזאת. באמת אשה משכמה ומעלה. ככ הרבה עשייה בחיים שלה. אודי שאמרתי שנתנו לי אבחנת 'גבולית' היא קצת השתאה ושאלה 'זאת אבחנה קשה. מי אבחן אותך?'. אז הסברתי לה את השתלשלות העניינים בערך.. קצת מעצבן שאחרי שהיא שמעה מה האבחנה היא טיפה ניתחה אותי לפי זה ופחות הקשיבה ממקום נקי. בכל אופן היא אמרה שהעבודה הנוכחית שלי מתאימה לי. אמרה שאני ידענית ואינטיליגנטית אבל לא יעזור לי עוד טיפול. שאלה מה אני רוצה מהחיים , מה השאיפות שלי.היה קשה לענות בבירור אם כי יש מושג קלוש רעיונית. היא אמרה לי על כל מיני דברים שסיפרתי שעשיתי למרות הקשיים שלי, למשל שלא מזמן יחסית יצאתי לגור מחוץ לבית ההורים, אמרה ש'יפה מאוד' ולא לוותר ושאמשיך לנסות בחיים עצמם ולא לחפש מענה אצל מטפלים בקליניקות. ממה שסיפרתי לה מאוד בכנות אמרה שיש לי בעיית גבולות ביחסים קרובים ושכנראה הלבדיות זאת חוויה קיומית שמלוה אותי מאז ומתמיד ועלי לחיות עם זה . היא חושבת שהפסיכולוגית לפי מה שתארתי הייתה צריכה להעיף אותי הרבה קודם ברגע חצית הגבולות הראשון ושמשהו בהתפתחות הטיפול לא היה אופטימלי. על כל פנים הרגשתי טוב שהלכתי. סיפרתי לה שהייתי בכמה הרצאות שלה ואני אוהבת לשמוע אותן ואולי בעתיד אגיע לעוד. היא בירכה על כך. היא סירבה לקחת ממני תשלום בסוף כי שמעה מה מצבי הכלכלי אז חשבה שזה לא לעניין כנראה בייחוד אולי לאור העובדה שמבחינתה לטיפול פסיכולוגי אין הרבה מה להציע לאחת כמוני. (לפחות היא כנה :p ) . וזהו. היא עודדה אותי להעיז לצאת לדייטים כי קצת הזכרתי את הנושא. אמרה שלא יזיק אם אתנסה בזה. והדגישה שאחפש קשרים עם אנשים במציאות ולא עם מטפלים, אה וגם אמרה שאני אובססיבית לפי מה שסיפרתי לה על היחס לפסיכולוגית ושיש לי נטיה למצבי רוח. נו לא חוכמה. גם אני יכולה לנתח ככה על סמך נתונים שימסרו לי. בקיצור... אני מנסה להמשיך הלאה אודי.. באמת. בחיים עצמם. עם כל הכאב שכנראה צריכה ללמוד לחיות איתו כי אין מה לעשות. יש גם שמחה לפעמים. היא גם אמרה שמצד אחד אני מרגישה נחיתות וערך נמוך מצד שני קצת התנשאות בתוכי על אחרים.. מכירה כבר את עצמי אבל זה נחמד בכ"ז לקבל הרגשה ממישהו שהוא לכמה רגעים מוכן להקשיב ולהכיר אותך. בזבזתי לה הרבה ממחטות נייר שם. קצת שאלתי אותה על ההכרה בנכות אם לספר או לא. היא אמרה 'למה לספר? רוב האנשים גם ככה לא יבינו על מה את מדברת'. צודקת. ולמרות שהיא פסיכולוגית במקצועה לא חשתי שום שנאה או זעם כלפיה ! רק הכרת תודה ואפילו זכות לפגוש אותה ככה אישית. הנה לך, אני לא כזאת מפלצת דו-ראשית אחרי הכל. רואה?? שמכבדים אותי אני יודעת לכבד גם. תאמין לי אודי. תאמין. איזה כיף להיות tipul free. משאיר קצת כסף בכיס לדברים אחרים. אעשה כמיטב יכולתי להצליח להנות מדברים אחרים מעכשיו. סבלתי מספיק. באמת. סבלתי מספיק. עם הקושי הפנימי אצטרך להשלים ולקבל. להמשיך למרות הכל. זה ה'קארמה' שלי כנראה. שיהיה. בא לי לפתח לעצמי תחביבים שוב ותחומי עניין. לא רק 'פסיכולוגיה פסיכולוגיה'. התגעגעתי לחיים ..

מצאתי את עצמי קוראת את דברייך .כל מילה ומילה. בקשב .בעניין.קצת במתח,מרותקת. את יודעת מימה ? לא יודעת מה בך בדיוק,אך לי את נכנסת עמוק ללב. אוהבת את הכנות שלך.איזה משהו בועט על ימין ושמאל ללא אבחנה.כמו ילד כעוס כזה שמכווץ את הפה והמצח ובועט. וברגע שמגיעה איזו אמא רכה שמבינה, פתאום הילד מתחיל לבכות,למשוך באף ,לנגב את הנזלת בשרוול. משהו כל כך אותנטי. מרגיש, ילדי, ראשוני. מימה, יש בך משהו מקסים בעיני.. ואני שמחה שפגשת את הפסיכולוגית הזו, ואני שמחה שאת מרגישה טוב יותר.מאחלת לך טוב ועוד טוב ועוד טוב.. במבי.