הסתרה לא עושה טוב בהרגשה שלי

אודי זה שיש לי הכרה בנכות מביטוח לאומי על רקע נפשי פסיכונורוטי ומקבלת קצבה מרגיש לי די מביש ולא משהו שיכולה סתם ככה לפלוט בשיחות חולין עם אנשים עליי. באיזשהו מקום זה מזכיר את הסימפטום הבולימי. כמו שיש לי אותו, מאוד מביש וסודי ולא משהו שנוח לציין. אז יש לי הסתרות בחיים. הסתרות של עובדות כאלה שקשורות בי וזה מייצר לי חיים קיום לא טובה כל 'הסודות' האלה. אני רוצה להיות אדם פתוח ומשוחרר. אבל איך אפשר 'לצאת מהארון'? אפילו הומוסקסואלים בימינו נראה לי יותר קל להם לצאת מהארון לגבי הנטיה מינית החריגה שלהם מאשר מתמודדי נפש שמסתירים והולכים לטיפול פרטיים כי לא רוצים שיהיה רשום להם בקופת חולים וכ' וחוששים מפני תיוג. ואני אפילו לא משהו מאוד כבד כמו סכיזופרניה שאולי נשמע יותר חמור ו'מפחיד'. כולה הפרעה אכילה בולימיה. משהו שמיליון לוקים בו אבל זה מביש אותי שיש לי את החולשה הזאת, את הפעמים האלה של חוסר שליטה באכילה. וגם ההכרה וקצבה, אני נראית כ"כ נורמלית ממבט ראשון ואפילו עם בטחון ויכולות שאי אפשר לנחש עליי בחיים שיש לי בעיות ולכן זה עוד יותר קשה לי 'לחשוף' . מה גם שהסברתי פה איך הבחירה לפנות לביטוח לאומי נעשתה, לא ממקום הכי שקול שמבין את ההשלכות ובמובן הזה חשה שהמטפלים הפקירו אותי כי לא שמרו עליי או לא הסבירו לי כיאות את משמעויות הצעד מבחינת תחושת הערך או תפיסה חברתית. אני מאוד הייתי רוצה להיות מסוגלת לומר בפשטות שיש לי קצבה מביטוח לאומי כי אין לי משמעת להתמיד בתוך מסגרות תובעניות של משרה מאלה וזה 'חונק'. זקוקה להרגשה שנשאר לי חופש בלו"ז ולא רק עבודה. וגם לגבי הבולימיה הייתי רוצה כבר להגיד שכן, שההתמודדות הזאת קיימת בחיים שלי, ולא להתבייש יותר. אודי זה ממש קשה לי 'לצאת מהארון' בנוגע לדברים האלה אבל אם לא אעשה את זה איך אי פעם אוכל לתת לאנשים להתקרב ולהכיר אותי? אם אני שומרת בסוד והסתרה אז איך אפשר לאפשר קרבה והיכרות. וברור שאני ממש לא הבעיות שלי. ז"א אני זאת אני ויש לי קשיים מסויימים. זה לא שהקשיים שלי מגדירים מי אני. יש בי יותר מזה. אבל הפחד הוא שאנשים יזהו אותי עם השיום של בעיה כזו או אחרת . זה הפחד. וגם שיתפסו אותי כ'לא שווה/פגומה' בגלל זה. הפחד הזה והבושה גורמים לי להסתיר וההסתרה גורמת לי להרגיש המון בדידות וחוסר אותנטיות בחיי כאילו אני מציגה מצג שווא. האם עליי לצאת מהארון? לפרוץ את חומות ההסתרה? לספר על ההתמודדויות שלי בגלוי שידעו כולם? זה הרבה יותר קל מתי שאתה מישהו שהתגבר על זה. אני לא התגברתי לא על הבולימיה ובטח לא עיכלתי את ה'ההכרה בנכות' הזאת שפשוט בא לי להדחיק טוטאלית את הדבר הזה . הסיבה היחידה שאני משאירה היא כלכלית לא כי אני מרגישה הזדהות או רצון להזדהות עם זה. מנסה לעשות את ההפרדה שאמרת פעם- שאפשר לא להזדהות , אבל עדיין אם לא מספרת לאנשים (ואני כמעט אף פעם לא מספרת )אז מרגישה שחיה בהסתרה. ההרגשה הזאת של ההסתרה של מי שאני מה עברתי ומה מצבי הנוכחי גורמת לי להרגיש שאני חיה בזיוף. מה לעשות? איך אפשר 'לצאת מהארון' בלי להתבייש? אתה יכול לעזור? לך יש משהו שאתה יכול להרגיש שמסתיר ככה? שמתבייש בו? נראה לי זה מסוג הדברים שפסיכולוגים לא באמת יבינו לעולם כי יש להם את הזהות המקצועית הזאת שמתווכת בינם לעולם ומול אנשים, וזה מן זהות מקצועית שגאים בה. זה לא כמו אצלי שיש קשיים ואי אפשר להיות גאה בקשיים, אבל אני פשוט לא יכולה לחיות בפיצול כזה. זה או להתגבר או להחשף. אני לא יודעת מה לעשות. יש עזרה?? תעזור לי? מישהו יכול באמת לעזור לי? אני בעצמי לא יודעת איך לתפוס את עצמי, אתה מבין? זאת בעיה.

את יודעת פעם הפסיכולוגית אמרה לי (לדעתי זו הייתה הקודמת שהייתי אצלה) שחברה היא לא פסיכולוגית ואני לא צריכה לספר לה הכל. לא זוכרת את ההקשר במדויק, בגדול, אני חושבת שזה היה קשור לרצון או לצורך שלי לספר הכל ושרוצה שידעו עליי. בתכלס, כנראה שלכל אחד יש דברים שהם שלו. כנראה שאת מרגישה הסתרה כעת בחיים שלך ועם זה אי אפשר להתווכח. אני מספרת להרבה שאני בטיפול פסיכולוגי (למעט המשפחה), לגבי התרופות- רק למעט. מהצד אני לא חושבת שצריך לספר לכל אחד שאת מוכרת ע"י בט"ל וכו'. אם יש אנשים שאת מרגישה איתם בנוח אז כן. כמו שאמרת, את מימה, את לא ההפרעת אכילה או הקצבה שאת מקבלת. זה מזכיר לי שבפגישות עם הפסיכיא' וגם עם הפסיכו' כל הזמן רציתי אבחנה. הן לא נתנו לי עד היום. הן אמרו את 'חנה' ואת לא הפרעה זו או אחרת.

וכן אתה צודק. לכל בחירה יש את המחיר שלה, והרווח גם. זה לצד זה. וצריך לשקול..