נראה לי שהכל לא בסדר. הדכאון הזה לא עובר ומנסה לומר לי משהו. איני מגיבה לתרופות או לשיחות או לרצון הטוב. הדכאון הזה חזק ממני, אוחז בי ואינו מרפה. עצב עמוק, חוסר הנאה או סיפוק או שמחה או רצון. הכל נראה לא טוב או לא מספיק, הכל מנותק, הרגשות מנותקים, איני יכולה לבכות כמעט. כואב לי הגוף השרירים, מתנועעת בכבדות ועושה דברים באיטיות. שונאת שונאת שונאת. היא אומרת לי ללכת.לא היית אמורה להשאר בחיים היא אומרת לי. אני יודעת. למה יצרתי חיים בעצמי? שוב ושוב... אהבתי אותם כל כך. אודי אני רוצה ללכת הנה אני אומרת לך אני חייבת ללכת. למה אני לא מנסה שוב? אולי מפני שראיתי מה קרה להם אלרי הנסיון הראשון.... למה הוא סיפר להם. הם לא היו אמורים לדעת. איך אוכל להכאיב להם כך? לאבד את אמא... להפוך את חייהם לכאב. אבל ילדים מתגברים, נכון אןדי? הם ממשיכים הלאהצואינם שוקעים. אני אדם רע ןאנוכי, אין מקום לכולם אני יןדעת. אני רוצה ללכת, שמישהו יעזור לי ללכת כי לא חייבים בכח. לא חייבים לחיות רק מפני שזו עובדה. לא חייבים. זה משהו בסיסי הבחירה שלנו. אודי אני לא מצליחה יותר. העצב הזה נוראי, כמו בערה חזקה פנימית שרוצה לכלות אותי. אתה מבין? אתה מבין איך אני צרגישה וכמה כואב לי? אני מפסיקה עם כל הטיפולים האלה שלא תורמים בדבר. אני מפסיקה עם התרופות האלה שאינן עוזרות לי ורק מרעילות אותי יותר ויותר. אני מפסיקה הכל. אני בורחת בורחת צורחת רוצחת. אני לא אמשיך יותר הכל צריך להפסק. באחת. ניסיתי נתתי הרבה הזדמנויות לעצמי, לאנשי המקצוע לתרופות..שיתפתי פעולה עם כל מה שהוצע לי. אבל הגעתי לקצה הזה וכל שעלי לעשות הוא להושיט רגל ולתת לעצמי ליפול ולתת לשקט לעטוף אותי, לעולם. מצטערת