אווף. לא טוב שאני כאן

די!! אני במרחק פסיעה בלהיןת מובטלת. לא רק מיוזמתי ( לא יפטרו אך יש בעיה במקום העבודה). אין לי עבודה נןרמאלית וגם לא כסף. אין לי כסף לטיפול פעמיים בשבוע. אין לח כסף כבר לחיות נןרמאלי, ןעוד בלי לדבר על לחסוך, אפילו מאה שח בחןדש. אני מתנהגת כמו קמצנית ומרגישה משנוררת. כהר לא רחוקה מהאנשים ברחןב שמרימים דברים מהזבל. לא יודעת אם בחרתי נכון את המקצוע. היום לא הייתי הולכת ללמןד את זה. לא יןדעת מה כן. לא יודעת אם בטןח לא. לא יודעת אם לא מאוחר מדי כבר. והכותרת היא בגלל שאני לא מצליחה להגיד לה את זה. ולא רק את זה...

היי חנה, מקווה שהיום את יותר בטוב... נראה לי שגם כשדוגלים בלעשות אפשר להשאיר קצת מקום לאבל (עם סגול). זה מפחיד שתלוי האיום של אובדן מקום עבודה, זה מתסכל שצריך לפלס דרך בעולם הקונקרטי הזה כשהדרך העיקרית היא כסף, זה קשה הצורך לגייס כוחות להתמודדות הזו כשהתחושה היא שאין. אולי הדרך הבריאה לשאוף אליה היא להחזיק גם את הרגשות האלו, בלי לטאטא אותם ישר הצידה, ולדעת אחרי כן גם לשחרר. נראה לי שלפעמים מפחיד להתחבר לרגשות האלו מתוך הפחד שלא נדע לשחרר בסוף והם "יתקעו" עלינו. אבל אם לא מתחברים אליהם בכלל וישר מלקים את עצמנו עליהם קיבלנו תחושת אשמה וכישלון, בלי באמת היכולת לעבור הלאה להתמודדות... אולי דווקא בגלל זה חשוב לנסות להעלות את זה מולה בטיפול? כדי שתהיה סביבה בה אפשר להיות בתוך הרגשות האלו, ואז לשחרר אותם ולעבור לשלב העשייה? וגם ברמה הקונקרטית עוזר לי לפעמים לזכור שעוד לא כלו כל האפשרויות - מאבדים מקום עבודה אחד ואפשר לחפש אחד אחר, מואסים במקצוע ואפשר למצוא את הפינות בו שטרם התנסית בהן ולהחיות את החיבה שלך אליו. אבל זו פסקה שאולי תתאים רק אחרי החוויה והשחרור מהתסכול והעצב... מקווה (ומאמינה) שתסתדרי, וסליחה על האופטימיות ;) נעמה.

בגדול אני מצליחה להאמין שיהיה טוב ושדברים מסתדרים בסוף.. (לא לבד כמובן). אבל הנה אתמול בערב שלחתי מייל וכשעה לאחר מכן ענו לי שכרגע לא מחפשים. הבעיה שאני לא יודעת מה אני רוצה. מבולבלת לגמרי. יש שיגידו שהמקצוע שלי הוא טוב. יותר נכון לומר שרוב האנשים "מתפעלים" שלא לצורך, אך לי כנראה הוא לא מתאים וזו הבעיה. פשוט לא יודעת מה לעשות עם עצמי. וזה בסדר שאת אופטימית, אתמול כנראה זה לא היה מתאים לי אבל עכשיו קצת יותר טוב.