כמעט על אפס

שלום, בת 32, סובלת בצורה זאת או אחרת מהדיכאון כל חיי הבוגרים וגם בגיל ההתבגרות. כשהייתי בת 16 טוםלתי מעט ע"י פסיכולוג אבל זאת הפעם האחרונהבעצם שקיבלתי ממש טיפול. כרגע, מטעמי עבודה, אני לא יכולה לראות פסיכולוג, זה לא יתקבל בעין יפה במקום. ואני לא יודעת מה לעשות, הכוחות שלי כמעט על אפס. במוחי אני מבינה שאין פתרונות קסם אבל בליבי עוד יש איזשהי תקווה שאולי תהיה לך עצה כלשהי בשבילי. לכאורה אני אדם נורמאטיבי, מחזיקה במשרה טובה, חיה בסדר... אבל הדיכאון לא מניח לי, העבר רודף אותי ואני לא מצליחה לברוח... לא מצליחה לסלוח... להתגבר עליו. לא רק בעבר, גם ההווה, אני מרגישה לבד כמו שלא הרגשתי מעולם, לא רצויה, דחויה. לצערי לא ממש אוכל לפרט כאן את כל הנסיבות מטעמי החשיפה. אני לא מבינה איך אני כאדם הגיוני, אדם שלכאורה נורמאלי יכול להתפלל כל לילה לא להתעורר עוד.... ואז לנסות להתמודד בבוקר עם האכזבה שהתעוררתי. הכאב שלי מגיע מכל כך הרבה מקומות... כל כך הרבה סיבות, העיקרית שבהן שאני לא יודעת להתמודד נכון עם נסיבות חיי. לא יודעת להתמודד עם כשלון, עם דחייה, עם אכזבה... פעם היה קל יותר.. היתה תקווה.. עוד מוקדם... יכול להיות שישתנה... אבל כל אכזבה כזאת השאירה עלי צלקות... אין עוד מקום... הכל פצוע... הכל מדמם כאב. היום בפעם הראשונה לא התאפקתי והתחלתי לדמוע בעבודה... זאת לא אני... אני אמורה להעמיד פנים שהכל בסדר... כאילו מישהו תלש את המסיכה והייתי ערומה מול העובדה שאני לא רוצה לחיות, שדבר לא ישתנה... שזה לא יפסק. וניסיתי... ניסיתי לעשות הרבה... עכשיו? רק בעבודה... כשמגיעה הביתה אין לי כוחות לנשום... משאירה את הכל למחר... עושה הכל רק לא לחשוב.. רק לא לחשוב... רק לא. ואז אני טובעת ולא יודעת במה להאחז בכדי לצוף. אין כלום. אין לי משפחה אפילו להשען עליה מדי פעם... איך אני מרימה את עצמי מכאן? איך מנסה להמשיך? עוד אכזבה אחת ו... ו.... 32 שנים.. דבר לא השתנה לטובה בדיכאון הזה... אפילו שקרה לכאורה דברים טובים מדי פעם.... הדיכאון לא עוזב, הוא שם, מזכיר לי את כל מה שעברתי.. את כל מה ששהיה נורא את מה שעדיין... מה לעשות? בבקשה! אני צריכה לפחות קש... משהו.... בבקשה!

העצה שהכי תועיל לך כאן לדעתי זה ללכת לטיפול! ז על העבודה והעולם! את במקום הראשון וזה לא הגיוני שלא תטפלי בעצמך בגלל שזה לא יתקבל בעין יפה במקום עבודתך.. ואף אחד גם לא חייב לדעת אם את עושה זאת באופן פרטי...

מה שלומך? אני מאוד מזדהה עם מה שכתבת וכואבת את כאבך. גם אני, ממש כמוך הייתי בדיכאון שנים ארוכות, חשבתי לעצמי שזהו רק דכדוך ויעבור אחרי החטיבה, התיכון, הצבא, התואר.. והתבדתי. לפני שנתיים חוויתי התקף פסיכוטי אשר ערער את עולמי לחלוטין וכמובן ששקעתי לדיכאון עמוק קשה ועיקש.. מאז האבחון ( סכיזופרניה, אהובתי) אני נמצאת בטיפול שיחתי וכן בטיפול תרופתי וזה מה שהציל אותי, מעצמי. אני נוטלת טיפול תרופתי לדיכאון ואני רוצה לומר לך שקיבלתי את החיים במתנה, אני חווה אותם כפי שמעולם לא חוויתי, אני שמחה, צוחקת וטוב לי. אפילו ההורים שלי לא מזהים שזו אני. כדאי לגשת לאיש מקצוע שיכוון אותך בקבלת עזרה מתאימה, תאמיני לי האושר ושמחת החיים שלך הרבה יותר חשובים מכל דבר אחר. אני כאן, אם תרצי לשוחח.. אל תשכחי שיש אור בקצה המנהרה! בהצלחה, שירן