שלום

עכשיו ברגע זה הילדה הדחויה שבי שוב מתפרקת לחתיכות יותר נכון אני קצת מתפרקת, קשה לי עם כל הדיבור "הפסיכולוגי הזה" הזה של "הילד שבתוכי" אני לא בהריון ברוך השם ואין שום ילד/ה,זה רק אני....וכל זה בגלל שהיום איזה לקוח בעבודה לא בחר בי לטפל בעניניו, באותו הרגע הכל נשכח, נעלמתי, אין אני... א"כ אמרתי לעצמי: אז מה אז הוא לא רצה אותך זה לא אומר עלייך שום דבר, שום דבר עלי, לא אומר שאני לא בסדר, או לא שווה, אין דבר כזה שווה לא שווה... לא תמיד יש כימיה בין אנשים וזה בסדר ולא קרה שום דבר, יהיו אחרים שכן ירצו...(זה רק מציף אותי בחרדה, כי מה אם ?...אולי הוא פשוט זיהה את כל הדברים הרעים, אולי מעכשיו זה...) ההיא לא יכולה לסבול שמישהו לא רוצה בה, היא פוחדת פחד מוות שלא ירצו בה... לכן מרצה את כולם, יאמר לזכותה שהיא בד"כ מצליחה, כולם חשובים והיא לא. אבל אני לא רוצה אף אחד, גם לא צריכה אף אחד, ומי שלא רוצה אותי לא צריך, זה יותר טוב בשבילי, ככה יש לי יותר "אני" לעצמי. אני שונאת את זה שאני מרצה שאני כזאת פחדנית ועלובה. הכי פשוט היה שלא הייתי צריכה לעבוד. גם כן הפמיניסטיות הנקבות הטיפשות האלה רק הזיקו...אז לא הייתי צריכה אף אחד. באמת נמאס לי.