אני מרגישה עצב

הייתי היום בפגישה טיפולית עם העוסית. דווקא עבר על מי מנוחות. אני מרגישה תסכול מכך שחפירה בילדות באמת כבר מיותרת לי. רוצה כלים להתמודדות עם קשיים עכשויים. ומה שעוד יותר עצוב לי שאין לי ככ חשק לדברים כמו זוגיות ומין וילדים.. אני מרגישה שחוקה מכדי באמת להצליח להתמודד עם משימות כאלה. וגם רוצה להרגיש חשק אמיתי. אני מחכה לחשק הזה שיופיע. לפעמים מרגישה גועל אפילו. ועכשיו מרגישה סתם עצוב קצת. לא יותר מדי. והזעם נרגע לי נכון לעכשיו. אני מאמינה שהטיפול הנוכחי יעזור להשכיח ולעמעם את הדהודי הזכרון של הקודם. לאט לאט זה קורה שאני מתרגלת לקליניקה שלה כסביבת עוגן חדשה. דווקא יש כימיה איתה. היא אומרת לי לשמוח ממה שיש ואפשר עכשיו ולא לעסוק באין של העבר. גם דיברנו על הנושא שעלי להפסיק לשאוף להרמוניה בעולם לא הרמוני וללמוד לבטא את עצמי ולהציב גבולות למען עצמי ובשירות הרצונות האוטונומיים שלי בלי להתבטל מול מה שנוח לאחר . אי אמרה שהחיים ממש לא תמיד נעימים ועליי לוותר על הכמיהה הזאת. מה דעתך אודי? כאילו שלא ידעתי שהחיים לא נעימים תמיד. אבל הייתי רוצה שיהיו יותר נעימים... היא גם חושהת שלהביא ילדים זה רעיון טוב ומרפא.... מה דעתך? אולי אם יהיה לי ילד אני אהיה עסוקה בתכלית ממשית וחשובה לשם שינוי.. אבל אני צריכה עוד זמן :/ צריכה להתפתח עוד.