(לבד)

"באין רואה אותך, רעי, פניך מתחילים לגווע. לבלי הציל, לבלי עצור, שלוחי סנטר כדוב הקוטב, הם גוועים. אתה משכיב אותם על כר, או צף אתם לאורך כותל, או מציגם בלב חלון גבוה, אל מול אוויר הכוכבים. משקט וזגוגית שבירים לילות סיון. הרחוב כמו משקפת כחלחלה פקוח. על פני העיר תלוי ירח מאובן- עולם שאין בו צליל ואין בו רוח. עוד דומית חצות ניצבת בכיכר, שוקטת בסחרחורת מגדליה. היכון והיכנע למגעה הקר, אין המולה, רעי, שלא תידום אליה. פניך רעדו ומתו בחלון, כמו למול מולדת משתכחת, כי מסכה סהורה של רוחק בחלום, של דרך ערירית, גם עליהם הונחה. ובעוד באישוניך תימהונות בוהים והיראה בקצות הפה כואבת, הוארת עד אימה בצלם אלוהים, בצלם עולמותיו חיוורי האבן." (נתן אלתרמן)

גילת יקרה, נתקעתי על דב הקוטב שבהתחלה. קרחונים נמסים, המים עולים על גדותיהם, מציפים, ובדידות וסטריליות, ותחושה של סכנת הכחדה, ולהתמזג עם הרקע. אפשר להיות איתך קצת כאן? בינות בדידות של פנים נעלמים? לשמוע עוד, אם את רוצה לספר? (ואודי סיפר שסוגריים זה חיבוק. אז לחבק את הלבד? ) נעמה.

נעמה, כן, דב קטב, מתמזג עם הרקע... עוד יש כאב, כלומר- הרגשה, שגורמת שלא להתמזג לחלוטין , עוד לא להיטשטש לגמרי כאילו שלקחתי אופיום. אז בין לבין, הדב הזה, עוד נוכח אבל בריק כזה שאפילו לצעוק בו אין טעם. ורוצה להגיד שכמעט ו - , אבל לא יודעת כמעט ומה, וגם חושבת שאולי דווקא מה שקשה כל כך זו דווקא האופציה שיישאר בדיוק כך, הבין לבין הזה. מנסה לסיים במשהו רך (אולי במקום קרח קצת שלג), אבל קצת קשה לי, למרות שאני יודעת שהוא שם, למשל בדמות כמה אנשים שמנסים להושיט יד ובדמותי שמנסה גם קצת בחזרה, מאי שם. קרובה-רחוקה . נעניתי קצת להזמנת השיתוף... תודה

אני יכולה גם להצטרף? לפחות נהיה לבד ביחד

נשמע כמו בדידותו של הסובל מנדודי שינה . יש שעה כזאת בערך בין שלוש ובין ארבע (גם זה שיר של אלתרמן) שהעולם נראה נטוש האויר דומם ונדמה שהזמן נעצר, ורק אדם אחד נותר ביקום. איזה יופי של שיר הבאת, פשוט גאון אלתרמן.

כתבתי איזו תגובה ואיני יודעת אם נעלמה או שעוד תופיע, אכתוב שוב וקצת אחרת – לשמלי, בהמשך לתגובתי אלייך למטה, אני שמחה שהצטרפת, להתחבר קצת... לגבריאלה, תודה שהגבת. והזכרת לי גם את השיר הזה: http://www.youtube.com/watch?v=Ku9vB1TiOAI (ואז גם השתעשעתי קצת מהקליפ שלו, כמו כל הקליפים ההזויים של משינה משנות ה90...) ולאודי, תראה, השיר הזה מתחבר לי. לא יודעת. גם היה לי מוזר לשים אותו פה. מרגישה פה עכשיו מקבץ של אנשים בודדים, שמלקטים אותם, ככה, כמו פירורי לחם על כרית האצבע... לא יודעת ... שמת לי בכותרת "באין רואה".. ואולי דווקא מהכיוון השני צריך להסתכל על זה, אין נראית... מעלימה את עצמי קצת... למרות שיש רואים... לא יודעת... והטיפול הזה עכשיו – זה כמו מאמץ להנכיח את עצמי. לתת לי מילים, צבע... אני שקופה ואיכשהו בכל זאת היא רואה אותי?! ונעמה הצוללנית, הזכרת לי איך לקח לי המון זמן ללמוד לשחות, פחדנית נורא, אבל היום זה כיף ומשוחרר מאד... תודה, גמדי אינטרנט, גילת.