האחריות שלי- אז הנה

טוב. האחריות שלי היא שפשוט הייתה לי תגובה רגשית הזויה לתסכול יחסית פעוט במונחי 'גורליות'. יותר עוד קצת תוספת זמן, פחות עוד קצת תוספת זמן... כאילו הגבתי לזה ממקום רגשי הזוי שהטעין 30 דקות אובייקטיביות בשעון במשמעויות של תקווה vs יאוש, חיי הגשמה vs גורל מפוספס ומר... באמת שכיום השכל מבין שהתגובה שלי הייתה לחלוטין לא פרופורציונלית לגירוי. אבל זה מה שמתעתע. שלא בהכרח השכל פעל שם אלא הרגש. זה היה מוזר. כאילו לשאלת ההענות שלה לבוא לקראתי או לא הייתה משמעות רגשית שלא יכולתי לנבא אפילו. רק אחרי שסירבה זה פרץ. כיום מבינה שהבעיה הייתה שהנחתי מראש שהיא תסכים. כאילו בכח הדמיון שלי הנחתי מראש. למדתי שלא כדאי להניח מראש דברים יותר וצריך לשהות במרחב של 'אי ידיעה' לראות מה יהיה.. דבר שמאוד קשה לי לעשות כי יוצר מתח לא נעים בכל ההוויה שלי. אפילו לא ידעתי שאפשר לשפר את זה בטיפול. התחרפנתי מתחושת חוסר הפשר. הרגשתי ממש במצוקה כבר מרוב בלבול וחוסר יכולת להבין מה אנחנו עושים שם. היא נשארה רגועה כזאת ואמרה 'קשה לך עם אי ודאות?' הרוגע שלה עצבן אותי והרגיש אכזר.למה בכלל היא מסבה לי את ההרגשות האלה במקום להעשיר אותי בחוויות טובות וברורות ומספקות ומהנות? נחרדתי מכל זה. עוד האחריות שלי שלא השכלתי לקום וללכת בזמן (גם פיסית אבל עוד יותר מנטאלית) וכל הזמן נשארתי והתלוננתי. נקלעתי ל'תסמונת הקורבן' או משהו... וזה כנראה כבר לא באשמתה שכ"כ קשה לי לשחרר ולהשתחרר. אני צריכה למצוא איזשהו מוצא לזה.. כנראה רק לאסוף חוויות חדשות. ולאט לאט העבר ידעך. למרות ש'ההכרה בכנות' שחתמתי במהלך הטיפול אצלה השאיר מן חותם. כי לפני הטיפול עדיין לא היה לי 'המעמד' הזה. התיוג. זה כאילו סתם, כלום. אבל מרגיש כמו כתם ברזומה. גם העובדה שלא עשיתי צבא בעבר.. החיים שלי סטו מהמסלול אבל אז לא הייתי בשלה להבין את זה אפילו. עכשיו בושה. אני כנראה גם אחראית לזה שלא מצליחה לעזור לעצמי מספיק טוב. אבל אני ממשיכה לנסות. אני לא מוותרת. אי אפשר לוותר. זה צו החיים- וגם אם יש לי קצב של צב מעוך אז זה הקצב שאתקדם בו. העיקר שמתקדמים ובהחלט עושה דברים חדשים גם פה ושם. ומחר למשל אני אנסה לתרגל לחוות. לשהות ולחוות. להתבונן.. להקשיב.. לראות.. להבחין.. לא קל שיש כזה עומס של מחשבות ובליל הרגשות ועקצוצי מתחים בעור. יהיה טוב!