קבלה

אודי, דיברת בתגובה אליי על קבלה של השנאה העצמית, של הכאב. חשבתי הרבה על הנקודה הכמעט זנית הזו. גם בטיפול דיברנו על כמה כאב נובע בכלל מהיחס לכאב ולא מהמקור עצמו. אבל, איך מוודאים שעצירת הפרפור הזה, הפסקת התנועה, היא קבלה ולא שקיעה לחוסר מעש ותקיעות? מה הופך קבלה לצעד בדרך, ולא לקטטוניות מאובנת? (אני לא יודעת אם השאלה ברורה בכלל, או שמרוב שהיא רצה לי בראש היא נראית לי ברורה בלי סיבה הגיונית... סליחה אם יצא חידתי מידי.) נעמה.

אווף! פעמיים! כתבתי הודעה ונמחק לי באמצע, אז ניסיתי לשחזר.. יצא פחות טוב ממקודם.. כמובן.. :( זה מעניין.. את יודעת, הזדהיתי עם מה שכתבת בהודעה הקודמת שלך על השנאה הזאת והמעגל הזה.. אני מרגישה באופן דומה.. גם אני לא מסוגלת להפסיק לשנוא את עצמי כי הרי אני שונאת את עצמי. תוהה מה זה אומר קבלה של השנאה העצמית. איך זה אפשרי בכלל? מצד אחד אפשר להגיד שאני מקבלת את השנאה הזאת כי אני לוקחת את זה על עצמי, לא מסוגלת להפסיק לשנוא ומרגישה שזה כל כך מגיע לי ואפילו מגיע לי יותר.. אז אני פשוט חיה איתה. מצד שני, קבלה ואני לא מסתדרים ביחד מפני שאני שונאת את עצמי ולא מסוגלת לקבל שום דבר בי. יש פה איזשהי סתירה - קבלה של השנאה העצמית. ואת צודקת כשאת אומרת שאפשר להגיע מכאן לשקיעה ותקיעות, מכיוון שאני חושבת שזה מה שקרה לי. אז איך זה קרה? איך יודעים שמדובר בקבלה? איך היא אפשרית בכלל? האם היא צעד בדרך לאנשהו? זה נראה לי הגיוני שאם את מקבלת את השנאה זה עלול להביא אותך למצב של שקיעה ותקיעות, מכיוון שכך את מאפשרת לה להתקיים והיא מונעת ממך לחיות. מקווה שהבנתי אותך ומקווה שאני בעצמי יצאתי ברורה..

יש לי שאלה.. סתם... האם היפנוזה יכולה להעלים שנאה עצמית? כי זה משהו אובססיבי/כפייתי, לא? מעניין אם הייתי מוכנה לעשות זאת אם זה היה אפשרי.. נראה לי שלא, כי איני רוצה לא לשנוא אותי, זה מגיע לי.