אודי

קשיים לא פשוטים. בעבודה היתה היום שיחה ממש לא פשוטה. אני מנסה להאחז בחיים. מנסה. הבטחתי לעמוד בכללים. ביקשו גם שאני יקטין ראש. העירו לי על הגיינה. נפגעתי כל כך. למרות שלא הראיתי. אני נופלת בדברים האלה. קשה לי בדברים הבסיסיים להתקלח, לצחצח שיניים ולכבס. היום המטפל דיבר איתי בטלפון. מכיוון שהפגישה בוטלה, כעסתי אבל לא איימתי בעזיבה, כמו שהיה קודם. ונתתי לו אפשרות לתקן. הוא ביקש לתקן וברור שהסכמתי . הכנתי למחר רשימה של הדברים הפשוטים ביותר: למי להתקשר? איזה הודעה אני רוצה לפרסם בפייסבוק? להתקלח לכבס ויש אפילו דייט.... אודי אני זקוקה לקליפה, אין לי הגנות והכאב נורא ומצד שני אני חווה אובדן נוראי, שאין לו תיקןף בסביבה. איך מתמודדים בטיפול במצב של אובדן ואבל? אני מרגישה שבעבר הכחשתי והיום אין לי את זה. את ההגנות האלו: הכחשה, הדחקה. ועדיין לא בניתי הגנות חדשות. אני אומרת למטפל שלי כל הזמן: רק אל תכאיב. אל תכאיב. ונראה לי שיש שינוי מצידו, בפגישות האחרונות הוא פחות לוחץ לדבר, יותר נמצא איתי. אפילו הקשבנו לשיר ביחד. והוא ישב וניסה לעזור לי לתכנן את יום שישי שלי- עם שיר, ועיתון ומוזיקה. אמרתי לו רק תבוא להיות איתי....... אודי, מותר להביא לכאן את הכאב והסבל? אני מרגישה שבחוץ לא טוב להביא את הסבל. או במינונים נמוכים יותר. כשילד מת אן שמישהו חולה יותר ברור שהאדם נכנס לאבל. הבוסית שלי כל הזמן אמרה בפגישה אני מצפה ממך אני מצפה ממך. בא לי לצפות אותה באיזה קרם שוקולד ושתסתום את הפה. אודי, אנשים לא מבינים מה זה להתמודד בעולם בלי משפחה קרובה, אחים אחיות והורים. זאת תחושה נוראית של כאב ובדידות. וגם הילדים, שיבוא יום והם יהיו איתי אבל כל יום שעובר והם לא כאן זה פצע פתוח. מצד שני התעודה שלי הגיע היום מהאוניברסיטה. למרןת שסיימתי לפני שנה, הגרוש שלי העלים לי את התעודה ורק עכשיו מצאתי את הכח להזמין את זה שוב. הוי, רוני אני מבינה אותך כל כך, אין לך מושג עד כמה. אודי, אנחנו חיים בעולם קפיטליסטי. לאנשים לא אכפת אחד מהשני. אני רוצה לשים את האכפתיות שלי בתוך מגירה. ולכן אני אלמד עבודה סוציאלית. נרשמתי ואני צריכה לעבור ראיון קבוצתי. מקווה שאצליח לסיים את התואר ולטפל ולסייע לאנשים, אודי, תודה שאתה כאן. אתה נר בתוך החושך. אבוקה ולהבה בים של כאב. אתה סמל ודוגמה עבורי, ואני לומדת ממך רבות. המקום הזה שיצרת עבורינו הוא ממש גן שמור. שמור- שומר- תשמרו..... אסיים בברכה של במבי, שלך, הילה.