לא יודעת איך לשאול את זה

אז פשוט אשאל: איך מדברים עם המטפל על מוות, על מחשבות על מוות, על רצון לוותר, להרים ידיים??? אני נשארת עם המחשבות האלו לבד כי אני מפחדת מהתגובה שלו (מפחדת שהוא יצור קשר עם משפחתי, יאשפז אותי, יתנה את המשך הטיפול בקבלת טיפול תרופתי, סתם יכעס). ואל דאגה, אני לא אובדנית. כן פוגעת בעצמי אבל אין לי כוונות להתאבד. אודי, כיצד היית מגיב אם מטופל היה משתף אותך בכך שיש לו מחשבות על מוות? מטופל מתפקד, נלחם, נאחז בחיים אבל כבר מתחיל להתעייף. נטע.

הי נטע, לצערי, אני חושבת שזה קורה לעוד מטופלים והמטפלת שלך לא תהיה מופתעת. לא יודעת בת כמה את אבל לא נראה לי שמותר לה לספר להורייך דבר. לפחות בזמנו המטפלת הקודמת שלי כשדיברנו על משהו דומה, וגם אני פחדתי שתספר למשפחה שלי, ותשובתה הייתה "שאולי אני רוצה שהיא תספר להם.."(: כשאני דיברתי על פגיעה עצמית, גם הפסיכולוגית וגם הפסיכאטירת אמרו לי שהן לא מוכנות לטפל בי אם זה יקרה. הן התכוונו שהן לא מוכנות שאפגע בעצמי ושאדבר איתן אם זה עומד לקרות. לא יודעת איך אצלך אבל מקווה שלא תגיעי למצב הזה. חג שמח!

היי נטע, מעניין, אני זוכרת שזו שאלה שהעסיקה אותי, אבל לא זוכרת את הרגע שבו התחלנו לדבר גם על זה. אולי זה מצביע על כך שזה לא היה ממש רגע מכונן, אלא משהו הדרגתי יותר. נראה לי שחשפתי את זה בפנייה באותה הדרגתיות שחשפתי את זה בפני עצמי: קודם כל, להודות שהייתי מעדיפה לא להיות קיימת מלכתחילה. איכשהו לאט-לאט כנראה שדיברנו גם על יותר מזה. וכמו שחנה אמרה, המטפלת שלי אמרה לי בפירוש. היא אמרה שזה איזור שחור שלא מדברים עליו, שכולם חושבים שהם לבד בו, ושזה רחוק מלהיות מדויק. היא גם אמרה, אחרי שהעלתי את הפחד הזה, שהיא לא נבהלת. שהיא דואגת לי, אבל לא נבהלת. אולי בהקשר הזה כדאי, אחרי שאוזרים אומץ ומדברים על זה, לדבר גם על מה מפחיד בלהגיד את זה (כמו תמיד בטיפול. קלישאתי כבר, מה?). אצלי, בניגוד לחנה, המטפלת לא פסלה את הפגיעה העצמית (ואני מודה שאני לא יודעת מה הייתי עושה אם כן). היא אמרה רק שחשוב לה לדעת, שיהיה על השולחן. גם את זה כתבתי כבר פעם, נראה לי, שלפעמים סיפרתי בדיעבד ולפעמים יצרתי קשר לפני שפגעתי בעצמי. את הדיבור על המוות היא בכלל ביקשה להשאיר על השולחן. ולפעמים, למרות שהיא נזהרת במילים, אמרה שהיא חייבת לשאול ישירות על הנושא, כשהייתה דואגת מידי. אולי זה יפתח מקום לעוד "סעיף בחוזה" של הטיפול, בכל זאת כדי לדאוג ולשמור עלייך. זו החוויה שלי, אני מניחה שזה משתנה ממטפל למטפל. בהצלחה, נעמה.

לקח לי זמן לומר לה שאני לא רציתי לחיות...פחדתי בדיוק כמוך וכמו רבים אחרים כך מסתבר, אבל היא מאוד העריכה אותי דווקא על הפתיחות בנושא ואמרה שהיא סומכת עליי...זה היה טוב לדעת שהיא מאמינה בי, למרות שאני רק רציתי וכל הזמן הבטחתי שלא לעשות כלום (גם מפחד)והיא ידעה שלא אעשה כנראה, סמכה עליי, ואמרה לי להתקשר אם ארגיש אחרת...זה נתן לי ביטחון שהיא שומרת עליי גם, הזכרת לי נשכחות, דווקא טוב כי זה מראה לי עד כמה אני במקום אחר היום ואני רוצה לחיות, מאוד אפילו!! אל תפחדי, הוא ידע מה לעשות, הוא נשמע מטפל מעולה...