מותר ואסור

אודי יש לי הרגשה לפעמים שאם הייתי חיה בעולם שרק רוצה בשבילי ומפרגן לי היו פורחות בי יכולות, יצירתיות, חשק לביטוי עצמי.. אם לא היה שום חשש מפני קנאה, צרות עין, עויינות, לעג, שיפוטיות... אני שנים רבות מפחדת לאפשר לעצמי חירות מחשבתית מעשית ויצירתית כי מרגישה שאם אקח השראה ממישהו למשל הוא לא יפרגן אלא יעקם פרצוף שזאת 'העתקה'. כל כך הייתי רוצה לחיות בעולם יותר מפרגן.. ואולי זה רק בראש שלי הפחד וגם אם מישהו שקיבלתי ממנו השראה למשהו לא יפרגן לי, בהנחה שאני לא עבריינית וזה חוקי לקחת את אותה השראה. כלומר חוקית זה לא נחשב שגזלתי 'קניין רוחני' ממישהו כי זאת אינה העתקה ממש... עדיין קשה לי..הפחד מעויינות או דיעה שלילית. פחד שלא יפרגנו לי. כ"כ הייתי רוצה להיות מהאנשים האלה שפשוט מרשים לעצמם לפרוץ קדימה בלי שכל מיני פחדים פנימיים כאלה עוצרים אותם. אני יודעת שהחשש הזה לא רציונלי אצלי. הלוואי והיה לי בטחון מלא, מן חופש ותעוזה לשחרר את עצמי. כאילו אין מעצור שיכול עליי. לתת קדימות לביטוי העצמי שלי ולא להיות תגובתית לסביבה או חרדה מפני תגובותיה. לא להתכופף, לא להצטנע, לא להתנצל כאילו חירות יש משהו שצריך לבקש עליו רשות. זה קשה לחיות בעולם שכל אחד מחפש לעצמו בעלות בלעדית על דברים ולרשום 'זכויות שמורות' על כל דבר.. אז מתי הם שמורות ומתי כן מותר וזה בסדר לקבל השראה?? תראה את אייפון וסמסונג בתור דוגמא... מנהלים משפט שגנבו להם איזה 'פורטמט'. אז אולי ידרשו לשלם פיצוי אבל את הזכות של מתחרה לפתח מוצר משלו, גם אם זה דומה בטוח לא יוכלו לבטל. כי לאף אחד אין באמת מונופול על כלום . אצלי הנושא הזה מגיע להתעסקויות ברמות הכי קטנות שלא יודעת עד כמה מותר לי או אסור וזה אפילו לא בקטע משפטי כאמור אלא עד כמה מותר או אסור מבחינת היחס של השני- האם יהיה עויין או יפרגן... מעניין על איזה מן 'תסביך אדיפלי' זה יושב. אם רק הייתה לי היכולת ובטחון לצפצף כמו שצריך על רגשות ודעות של אחרים :/ הבעיה שצריך להסתדר איתם! וגם קשה לי לסבול מחשבה שמישהו עויין אותי או חושב עליי משהו שלילי. שבסתר בטח הרי רוצה לפגוע בי או שאני אמות, אעלם, לסרס אותי... לא בא לי לסרס את עצמי יותר.. מחפשת לאן נעלמה לי היצירתיות. אני לא חושבת שהיא נעלמה אלא נקברה תחת הררי חרדות 'לתפוס מקום' בעולם תחרותי שבוא נודה שמתחת לכל החיוכים מלא בעוינות וחוסר פרגון. וזה מעצבן אותי ומעציב.

כתבתי כך כי המעשים שנראים לנו דווקא טיפשיים או שמישהו אחר יחשוב עלינו שאנו טיפשים או "לא בסדר" דווקא הם יכולים להתפרש כאמיצים...ראי דוגמא מאנשים שהעזו, שהיה להם אומץ, הם האנשים שהצליחו.....אם אין אומץ לנסות בכלל אז איך נצליח או איך נדע אם לא ננסה? צריך לנסות אין ברירה, זה תוקע אותנו.. הפחד.......אני אומרת זאת גם לעצמי כמובן :) נראה לי שמרוב שאת חושבת "עליה", על הטיפול הכושל אין לך זמן לחשוב על עצמך וחבל...