אודי תסביר בבקשה 'חווית גבול'

האם זה משהו שאמור לקרות בטיפול פסיכולוגי? מרגישה שההכרה שלי הטלטלה. כשהייתי בתוך הטרנספרנס הקשבתי לה. ראיתי בה דמות סמכות שבכוחה ללמדני איך להיות כמוה. צייתתי לה. ואז שהבנתי שברמת במציאות זה לא הוביל אותי איך ששאפתי וקיוויתי אז הטלטלה לי ההכרה להבין באיזה מיקום צייתן היה מולה. אני אפילו זוכרת שהיו פעמים שפתאום הייתה מדברת אליי במן טון פטרנליסטי כזה והרגשתי בתוכי קצת המומה. גם ההתערבויות שכפו ספרציה, שפתאום לא השתתפה איתי והסתכלה מבחוץ... מרגישה עמוק בפנים שהטלטול היה מדי גדול, משהו היה לא בסדר בניהול טיפול הזה. היא הסכימה שאבוא לפי הצורך. מותר להסכים לדבר כזה? היא כאילו הטילה עליי את האחריות שם ואז פתאום כבר לא הבנתי מה קורה לי מהתלות הזאת וסבל מוזר, לא מילולי.. נטישות. ולא הבנתי. בסהכ רציתי דברים טובים בטיפול. בכלל לא הבנתי למה נכנסתי.. והטלטלה של ההכרה אני מרגישה שהמחשבה שלי אובססיבית כיום כי משהו שם התנהל לא בסדר. באיזה שלב היא אמרו 'לא הצלחנו שתבואי מסודר'. לא ידעתי שזה בכלל משהו יעד להצליח. חשבתי שאני כמו צרכן משלמת על 'סיפוק צרכים' ותמיכה. כאילו נשארו משקעים עם קצוות פרומים. משהו בי עמוק מבולבל. כמו חלקים שחוברו זה לזה אך באופן רופף. לא רופף עד כדי התפרקות המבנה אבל גם לא יציב דיו כדי שאוכל לחוש אינטגרציה יסודית מלאה. משהו בין כל המעברים, הזדהויות עבר/הווה.. עדיין מרגיש מוזר. אני מרגישה מוזר. מה דעתך והאם זה בר תיקון?

הי מימה ואודי, רציתי להוסיף משהו מתפיסתי שלי, אם אפשר. אני רואה הרבה פעמים בפורום שמתייחסים אל המושג טרנספרנס כאילו הוא קשור בהתאהבות במטפל, ואני מניחה שיש אכן קשר, אבל, רציתי לומר איך אני תופסת אותו, ואני מדברת אחרי השנים של הטיפול שהיה לי. לי, מסתבר, הייתה אמא לא בריאה בנפשה. כנראה מאד לא בריאה, עד כמה סמוי שזה היה. כך גדלתי, וחשבתי שכל האמהות כאלה. שאמא זה הדבר הזה שכך מתנהג לילדיו, וככה גם מתרחשים כל הקשרים בעולם, ובפרט גם הקשר עם המטפל. אפילו לעתים הפכתי גם את אבא לכזה. אם כן, נחזור למטפל, הוא, באופן לא מודע, מראש התיישב באותה משבצת של דמות, שגם עברה אצלי הקצנה ודמוניזציה/אידאליזציה בפנים. ובדיוק את אותה דמות שבעצם עזרה לי כל-כך, תקפתי, ואיחלתי, לבושתי, וכנראה בגלל מוטיב הקנאה, דברים שאפילו לא אומרים. היו רגעים 'מסוכנים', בואו נקרא לזה כך, בטיפול שלי. רגעים בהם יכולתי לגרום לטיפול 'להיחתך' בבת אחת, ובהחלט להישאר עם דמות מאד רעה בפנים ולהמשיך שנים עם מחשבות אובססיביות רעות עליה. ומימה, ממש כמו שאת מתארת את התחננות לעזרה, ועם האצבע המאשימה הזאת של את ואת והאחריות עלייך וכד'. עם זאת, למדתי להכיר כי כאשר אני מדברת בביטחון כה מוחלט, חד צירי ללא מקום לספק, זה חשוד כפסיכי. מצד שני, מה שהיה יכול לעזור לי למנוע זאת הוא טיפול. במקרה אצלי זה גם הצליח להימשך בתוך אותו טיפול, עם אותו מטפל. אבל מימה, קטע נוקשה שעבדנו עליו שנים. והמטפל שלי התבאס לפעמים שאני עדיין ממשיכה נגדו עם הדמות הפנימית הזאת. אז אני מצטרפת לאודי באפשרות שהוא הציע. סוריקטה, שיודעת גם להעריך אמת, ישירות ואומץ.