קטע שמבטא במדויק את אשר על ליבי

"... בא לי לצרוח!!! שכל העולם ישמע. שמישהו יעשה משהו!!! אני מרגישה שהצרחה שלי לא באה מהמקום של מה שעשו לי פעם, אלא ממה שעשו ממני. כל החיים ניסיתי להגיד לעצמי שמה שהיה היה ונגמר, ולחיות כאילו כלום לא קרה. אבל הכל קרה ושום דבר לא נגמר. ואנחנו מסתובבות בעולם הזה, עם כל התופעות של פוסט טראומה, מחפשות לעצמו קבוצות התייחסות ותמיכה, ומגרדות מתחת לאדמה את הכסף הדרוש לטיפול. והכי גרוע – כולם מסביב מצפים שנתפקד בצורה מושלמת, כולם כולל אנחנו. אני הולמת קרב. אני פדוית שבי. אני ניצולת שואה. ואני לבד... הייתי רוצה איזה משרד ביטחון לצידי, שיכיר בי. הייתי רוצה שתפיסת החברה אותי תעבור את אותו השינוי שעברה לגבי הקבוצות האחרות: מהתעלמות, הכחשה והאשמה, עד להכרה, קבלה ותמיכה. בינתיים זה לא קורה". (מתוך אתר "מקום")