חסך בדמות אם
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
אהלן, משתפת אתכם בקצרה בחווית הילדות שלי - אני בת 24, ההורים גרושים מאז היותי בת 12 בעקבות מריבות ובגידות. רב שנותי גדלתי בבית לא אוהב ולא תומך, בתקופת הילדות שלי גם הייתה אלימות כלפי וכלפי אחיי הקטנים. אמי חרדתית ודכאונית, ומשפטים כמו "חבל שלא מסרתי אתכם לרווחה כשנולדתם" ו- "בא לי לישון ולא לקום" הם משפטים קבועים בבית... מאז גיל מאוד צעיר אני נקשרת לדמויות אמהיות וחזקות שמעניקות לי בדרכן את מה שלא היה לי. הקשרים האלה מן הסתם מזיקים לי אף על פי שהאישיות עצמה אהובה ומיוחדת וכזו שהייתי רוצה להיות איתה בקשר חברי , אך בלי התוספת של התלות והאהבה העצומה.... התחלתי השבוע טיפול פסיכולוגי והבנתי מהפסיכולוגית שזה מאוד לגיטימי ונורמלי החסך שלי בדמות אם לאור הילדות, וכן נורמלי שאחפש את הדמות הזו בחיי. שאלתי היא - אם זה זה נורמלי או לגיטימי - כך אחיה לנצח??? האם יש סוף טוב לטיפול? האם יש נקודה בה אשתחרר מדפוס התנהגות הזה ובמה זה כרוך? תודה
היי דפנה, החסך קיים והצורך בדמות אם כל כך מובן...ובהחלט לגיטימי... בטיפול תלמדי כיצד להקשר למטפלת שתהווה באיזשהו שלב דמות אם כזו, וכנראה ששוב תחווי תלות ואהבה עצומה כלפי המטפלת...ששם זה עדיף מאשר לדמויות אחרות מבחוץ...אחר כך אמורים להרגיש הפרדות ועצמאות... מנסיוני הדל והאומלל, אבל אודי יסביר לך יותר טוב. מ.
הי דפנה, רק התחלת, וכבר את מחפשת את הסוף?... אפחד שלך מתלות, אהבה והזדקקות - היא נושא נפוץ פה בפורום, ורבים וטובים יוכלו לשתף אותך במחשבותיהם ורגשותיהם בנושא. תני לעצמך "להיות" בטיפול, אל תנסי להיות "מבחוץ", לא "ננגעת". אודי
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
