עדיין יש החושבים שמדובר בפורום צא"ט

לילה טוב לכולם, אז מה יש לי עוד להגיד ? אתם כבר אמרתם הכל, השארתם אותי חסרת מילים, ריגשתם אותי עד דמעות בהחלצות שלכם לתמוך בי. לא התכוונתי להדאיג, לא התכוונתי להסעיר, קראתי את הכתוב, לא נפגעתי מהמילים הבוטות, אלא נלחצתי מהמשמעות שלהן עבורי, חשבתי שאיבדתי אתכם, חשבתי שעכשיו אני לא אוכל לכתוב כאן יותר, נבהלתי, נחרדתי, נכנסתי למיטה מתחת לשמיכת הפוך, ורק בכיתי חשבתי, מה אני אעשה עכשיו בלי המשפחה שלי ? הפורום הזה ליווה אותי מהצעד הראשון, שבו התחלתי ללכת בכוחות עצמי, לנסות להילחם, לנסות להחזיר לעצמי את החיים האבודים שלי, שבועיים אחרי שאבי נפטר התחלתי לכתוב כאן, דרך הפורום מצאתי את המטפלת המדהימה שלי, ולאט לאט כשהתחזקתי ניסיתי בדרכי הייחודית לתת לכם גם משהו ממני, להכניס אתכם אל העולם הפרטי שלי, מתוך תקוה שכל אחד יאחז בו במשהו, יקח ממנו משהו, יסיק את המסקנות לגבי עצמו וילך איתם הלאה. רק על עצמי ומתוך ליבי כתבתי לכם, לא מהספרים, לא מאחרים, רק ממני, מ"הבטן" ומ"הלב". בזמן האחרון בכלל וסופשבוע האחרון בפרט ביליתי בפורום הרבה זמן, תפסתי הרבה מקום ונוכחות, מתוך רצון לתת לכם חלקים מהנסיון הכי אישי והכי פרטי שלי, הרבה נושאים שעלו כאן נגעו לי בנקודות רגישות ונפתחתי ונשפכתי ושיתפתי אתכם בהם. כתבתי כבר בהודעה קודמת היום, שהנתינה הזו לכם חיזקה אותי, נכון נגעתי לעצמי בחלקים כואבים, התמודדתי עם דברים קשים תוך כדי הנסיון לשתף אתכם, אבל גם התחזקתי מהנתינה הזו. לפעמים כשנותנים יותר מדי בסוף נשארים מרוקנים וחסרי כוחות, אבל זה לא קרה לי, כי תמיד כשנתתי הרגשתי שאני מקבלת מכם משהו בחזרה בתמורה, נתתי מעט וקיבלתי המון חזרה, המון תגובות מעודדות וחמות, המון חיזוקים והמון כוחות, וזה מילא אותי. אני מרגישה שאני מכירה כל אחד ואחד מכם הגולשים הקבועים באופן הכי אישי והכי פרטי שאפשר, כי שוב כמו שכבר כתבתי, בחוץ אנחנו שומרים על ה"מסיכה", אנחנו לא הולכים כל היום לא בעבודה ולא למשפחה וצועקים כמה חרא לנו וכמה אנחנו בדיכאון, אבל כאן כן. כאן אנחנו משתדלים להכיר ולזהות כל אחד מהמקום הכי כואב ולתת לו מה שהוא צריך באותו רגע - יד, חיוך, חיבוק, שיר או סתם מילות עידוד בנוסף על השיתוף בחוויות הקשות. הכי חשוב שכאן אנחנו מרגישים שאנחנו לא לבד עם הרגשות הקשים האלה של הדיכאון, החרדה והפחד, לא לבד בטלטלות של החיים בין טוב לרע, יש מי שיחלוק עימנו גם את הטוב, אבל בעיקר את הרע, וזה מקל את המעמסה. אני לא מוכנה לוותר על זה, אני לא מוותרת על זה, אני פה איתכם ובשבילכם, וסליחה אם זה נשמע לכם דרמטי ורגשני, אבל כזו אני, אביב.

תמשיכי ותמשיכי עד שתרגישי שמיצית את כולך. ואל תתרגשי מכל מילה מיותרת שפולט איזהו איש. יש הרבה פה שאוהבים אותך ומוכנים לעשות הכל בשבילך כי את אמיתית ואנו מרגישים אותך . ויש אחד כמוני שאפילו מת עלייך ובאמת מרגיש שפה זה אמיתי. ובחוץ אנו אכן לא מרגישים מאום....לכן יקירה נשבעתי שאם לא היית חוזרת הייתי מבטל הנסיעה ואל תתני לשום גורם לשבור אותך.. ומקווה מאד שמחר הוא יבין את עוגמת הנפש שהוא גרם. לכן יקירה גם אם הודעות מסוימות לא נראות לךאו שנתעלם או שנענה בקור רוח כי אל תשכחי אוליי זה גם חלק מהטיפול. שלך באהבה...... ואני אשוב להפרד.... דניאל.

דניאל שלי, נסיעה כייפית, תהנה, תחזור, הכל יישאר אותו דבר, סמוך עליי, אוהבת אותך גם, אבל אל תגלה לאף אחד, אביב.

אביב יקרה, לפורום שלנו מתגבש עם הזמן צביון מיוחד וייחודי רק לנו. אני אוהבת את התנהלות הדברים פה, את מכתבי השיתוף, הכאב, וההתחלקות בצער, בקושי ובחיים. ולך- יש תרומה גדולה לפורום. אני שמחה על הזדככות דעתך, ועמידתך האיתנה אל מול "משברונים". איתך, לאורך כל הדרך, טלי פרידמן

:-(

ואולי כן ? אולי אני כן מוותרת עליכם ? ועל עצמי ? מפנה קצת מקום לאנשים אחרים עם צרות ובעיות חמורות יותר, וזה לא קשור להודעה של מר יועץ פסיכיאטר, זה סתם איזשהוא טריגר כנראה לדברים שהתבשלו אצלי. אני עוד לא יודעת, מבולבלת, בכל מקרה כבר מאוחר, אז לילה טוב לכולם, אביב.

מאוחר...מאוחר..לכי לישון. אמרנו כבר שלא. אז מספיק עם הטריגרים האלו שלך. דניאל. נ.ב.מה זה טריגר?-:)))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))

לאביב, את לא דרמטית ולא רגשנית מדי - ובכלל רגש ורגשנות זה לא מילים גסות. את בחורה הנדרת ותמשיכי להיות מה שאת! אחת