"עצב הליכתה"

שלום שוב-אני גלי מפעם, תוהה עד כמה זכורה, תוהה עד כמה יכולה להעזר או כבר אבודה... כבר כמעט עלה השחר ולא מצליחה לישון, בגלל עצב טורדני. ולא אופייני לי, בד"כ קשיי שינה יכלו לנבוע ממחשבות מציקות, ואם כבר מרגש אז מחרדות מבהילות ואי שקט. ועכשיו... הכל שקט.. אפילו מחשבות אין בראש ובכל זאת, השינה ממני, העצב הזה לא משחרר אפילו בשביל מנוחת לילה. יש רופא שמטפל בכל הבלאגן, וכל הזמן מוסיף תרופה ועוד תרופה, ועכשיו אני עומדת על שמונה כדורים שונים ביום, שנראה לי שעוד מעט יצאו גיצים מהמוח ויוכרז קצר- שביתה, עומס בלתי נסבל ובלתי ניתן להכלה. ובאוויר השאלה, מתי אולי להכריז שהאפשרויות הנוכחיות הגיעו לרוויה, שאולי חבל כבר לתת מכות חשמל לגוף (נפש?) מת. מתי אפשר לשלוח את החולה הביתה לנוח את ימיו האחרונים בשלווה. על מי אני עובדת, כאילו יש במצב הזה סיכוי לשלווה. זה כל כך מבלבל, לרגעים נדמה לי שהכל בסדר איתי ושאולי במקסימום זה רק סוג של מינכהוזן שגורם לי לשים על עצמי את כל הסימפטומים כדי לקבל מלא תרופות שאני בכלל לא צריכה, וכעבור רגע אני מרגישה שהכאב הוא בלתי נסבל שבא לי כבר לומר חדל. המטפלת של הנפש בחופשת לידה. איך אפשר מצד אחד להכיל ולקבל ולהתמודד עם זה שההריון שלה היה שהחל את מפולת השלגים הנוראית, זאת שלא התירה אחריה אפילו חלקה אחת שלמה לנחמה, ומצד שני, לא להכנס לקורבנות ולהאשמה. ואולי בראש ובראשונה הבעיה שהנושא כלל לא ניתן לעיבוד אצלי, כזה מעורר אימה. היתה מטפלת מחליפה, ששאלה על ההריון והלידה, ולא הצלחתי להוציא על הנושא מילה, רק בכי חסר נחמה, עד כדי כך שהיא הכריזה שכך לא ניתן לעשות עבודה, וקבעה תנאי בזאת הנימה: את הבכי יש לנעול במגירה, אחרת סוף לטיפול יוכרז במהרה. (יפה שעוד יוצאת ממני חריזה בשעות כאלו...) עם כאב עם דמעות, שם דרכינו נפרדו. עוד שבועיים אנחנו חוזרות אחרי חצי שנה שלא נפגשנו. במחצית השנה הזאת הכל אצלי קרס, וגם ביני לבינה, כבר הספקתי לכעוס ולהודיע שלא שבה... ועכשיו מצד אחד מחכה לישועה, כל שתי דקות ניגשת ליומן לבדוק אם התאריך כבר השתנה, במנין הימים עד לשובה, עד כדי כך אני הזויה לעצמי.. ומצד שני נזכרת באימה של הודעתה על ההריון, בכל מה שקרה לי מאז, ושואלת את עצמי למה בדיוק אני מצפה, למה בדיוק אני חוזרת? איזה עוד הודעות ינחתו עלי עם שובה ולמה בדיוק אני חושבת שיכולה להיות בכך ישועה כשישיבה מולה תהיה תזכורת תמידית לזוועה שלי, שקשורה לשמחה שלה שהכל כל כך הפוך ומבולבל נורא. זה לא הולך להיות מקום של ישועה, זה הולך להיות עוד מקום כואב וקשה ומסובך. זו לא תהיה הורות שבה אני אוכל להניח את הראש ולהרגע ולהעזר, הכל כבר טעון ונפיץ מדי, כך שאולי לחזור אליה אפילו יחמיר את המצב (זה עוד אפשרי?) הכל כואב מדי.