היי

היי אודי ! אני בטיפול קרוב ל4 שנים ולאחרונה הטיפול נפסק כדי אני אמורה להתאשפז לגמילה . במהלך הטיפול הוסכם בינינו שאני יכולה לשלוח מיילים בין הפגישות . מיילים שהיא תתייחס אליהן בשיחות עצמן . בהתחלה זה היה כלי נהדר אך בהמשך נוצר מצב בו סוג של התחלתי להשתמש בכלי זה על מנת להגיד את כל מה שלא יכולתי להגיד לה בשיחות. מה שקרה בסופו של דבר הוא שהסתבכתי עם עצמי לגמרי , כלומר התחלתי להרגיש מבוכה חזקה אחרי כל מייל ששלחתי ופחות ופחות רציתי לבוא לשיחות . לאחר מכן בהמשך התחלתי לכתוב שאני שיכורה , ופשוט הקאתי כך זה הרגיש לי . הקאתי מילים ולחצתי סנד . ולאחר מכן שהייתי מתפכחת לא יכולתי לקרוא את מה שכתבתי פשוט מחקתי את זה מהדואר יוצא והרגשתי שאני רוצה להתרחק ממנה ולברוח ממה שהיא יודעת ואני יודעת אבל רק לפרקים . כל הקיא שלי שמור לה בדואר הנכנס , זה מביך ! אני מרגישה שבאמצעות המיילים אני מאחסנת אצלה את כל מה שאני לא מסוגלת להישיר אליו מבט ולהתמודד עמו . לאחרונה נוצר מצב שאני כבר לא מגיעה אליה אבל שאני משתכרת אני מתקשרת ושולחת סמסים אבל אני כמעט ולא זוכרת על מה דיברתי אתה ולא זוכרת גם מה שלחתי לה בסמסים כנראה אני מוחקת שאני עדיין מסטולה. יש עדות בסלולרי שלי לכל השיחות היוצאות ולעובדה שכן נשלחו הודעות וזה ממש מביך אותי , אני לא זוכרת מה אמרתי או כתבתי אבל אני פשוט יכולה להרגיש מה אני מפחדת שכן אמרתי לה . המבוכה הזו הורסת אותי , זו מעין תחושת בושה ממאירה כזו שמשתלטת עלי לגמרי . זה כאילו אני שותה על פניו מהמבוכה הזו שנובעת מהתחושה של "ראו אותי" ואני רוצה להיעלם אבל בפועל , מה שקורה הוא שההיעלמות למעשה היא רק אשליה , מסתבר שאני נרדמת בשמירה , אין לי יותר בקרה על מה שיוצא ממני . נותר לי רק להתפכח ולהתמודד עם התוצאות, ושוב בעזרת שתייה . מה עושים עם הפאקינג מבוכה הזו ?

האגדה מספרת כי ישנו עוף אחד יחיד ומיוחד, גדול וצבעוני, מקומו אי שם במדבר הלוהט. הוא חי 1000 שנה וכשהוא מרגיש עייף זקן וחלש הוא משליך את עצמו אל האש ונשרף ומתוך האפר הוא צומח ועולה מחדש רענן וצעיר. הפניקס(עוף החול) הוא מעין קמע עבורי להתחדשות ,תקווה ,שינוי והתחלה חדשה . ואגב לגבי הפיצול , אני מרגישה שזה התוכן של מה שאני מקיאה שמפצל אותי . האלכוהול עבורי משול לגלימה של הארי פוטר , שמאפשרת לו לראות ולא להיראות (בעיקר להרגיש בלתי נראה) , אך בפועל אני מרגישה שהוא עושה בדיוק את ההפך . אני לא רואה אבל אני כן נראית . הסיבה שקשה לי להיפגש אתה , היא כי עדה . עדה לכל מה שאני לא יכולה להתמודד מולו . זה לא מה שנאמר או לא נאמר , זה רק המבט שלה שאני מפחדת לראות בו משהו . כל מה שאני לא רוצה להתמודד מולו מאוחסן בזיכרון שלה , כל הזוועות שעברו עלי בחיים , היא עדה להם . הייתי רוצה את היכולת לקחת את כל מה שהיא יודעת בחזרה כי זה שלי ! זה כמו לבוא ולהביט הישר אל הזיכרונות שלך בשלמותם , הם כולם מאוחסנים בזיכרון שלה . הזיכרון שלה היא תיבת הפנדורה שלי . לא המטפלת שלי היא הבעיה , הזיכרון שלה הוא הבעיה שלי . כל מה שהקאתי לתוכו הוא זה שאני צריכה להתמודד מולו . שאנחנו יושבות יחד בזיכרון שלי פתאום הכל קיים , אני כבר לא יכולה לקום ולמחוק כאשר אני לא יכולה יותר לדעת , כי הידיעה הזו גורמת לי להרגיש שאני היא הבושה . אני לא יכולה לסבול את התחושה הזו , ואני לא יכולה לקחת בחזרה ממנה את מה שמעמת אותי עם התחושה הבלתי נסבלת הזו שאני היא הבושה , בושה שפשוט דוחפת אותי לרצות להיעלם . זו לא היא אני יודעת , זה פשוט אותם מבטים שגרמו לי להרגיש ככה שהפנמתי , זה המבט המצמית הזה שאני שוב רואה למרות שאני יודעת שהוא לא עולה בקנה מידה אחד עם המבט שלה . אני לא יודעת אפילו מה לעזאזל רשמתי עכשיו . זה סתם מרגיש ככה. חג שמח!