על ניתוק וחיבור

יש דבר כזה נפש מפורקת? אצלי יש הרבה חלקים... במקום משהו אחד שלם ומאוחד. כמו רסיסים שהתנפצו... אני צריכה לדמיין איך זה אמור להראות כשזה שלם ולפעול בהתאם. אני מנסה להסתיר שבפנים שבור. כי זאת בושה נוראית. כמו לחיות בכאילו. במשחק. ילדה קטנה שמשחקת כאילו היא גברת גדולה. ואסור אף פעם להפסיק לשחק אפילו שכבר אין לה כח והיא מאד עייפה. לפעמים תוקפת אותי חרדה שאולי עוד רגע לא אוכל לסחוב את כל החלקים של עצמי והם פשוט יפלו ויתנדפו... (כלומר אני) אולי זה קורה בעיקר כשההגנות המאד נוקשות מעזות קצת להתמוסס. יש להן כנראה תפקיד חשוב. איך מחברים את חלקי הנפש בלי שיהיה צורך להחזיק אותם כל הזמן? זה אפשרי?

שריל יקרה, התלבטתי אם לכתוב לך או לחכות שאודי יכתוב, רק רציתי לומר שגם אני חשתי כך ממש לא מזמן במשך הרבה זמן...ואני יכולה לומר שלאט לאט אני מרגישה שהכל מתחבר לי וזה לוקח זמן ובעזרתה האדיבה של המטפלת שלי........ ובאשר לתחושת הילדה שמשחקת במבוגרת.....התחושות שלי מאוד מאוד זהות לשלך...וגם על זה אני עדיין עובדת בטיפול והכל בצעדים קטנים אך בטוחים...בטיפול לומדים לחבר...כל כך מבינה את התחושה.. מיכל גם פה בפורם את יכולה לקרוא שאני "משחקת" עם שלמות שמי בגלל התחושות האלה... נ.ב. אני קראתי לזה המפתי דמפטי שהמטפלת מחברת את החלקים שנפלו מהחומה :) וקצת הייתי צינית לגבי הכל בטיפול אך כנראה שיש משהו בזה...(בלי ממש להבין פסיכולוגיה ודימויים) אגב מעניינת אותי גם התשובה של אודי.. מאוד...

מותר לי לשאול כמה שאלות? אם כתבתי את זה, זה אומר שאני באמת מרגישה כך? אני לא שואלת בציניות אלא יותר מתוך מבוכה. אני אף פעם לא בטוחה במה שאני מרגישה. פעמים החיבור אפשרי אומר שפעמים אחרות זה אבוד? וצריך שיטת טיפול מסוימת? ועוד שאלה קטנה... יכול להיות שנולדים כך? (הרי כמעט כל אחד סוחב איתו טראומה או כמה בארסנל החוויות שלו) סליחה...יצא קצת מידי הרבה שאלות. תרגיש בנוח לסנן כמה..