חדש

הי, פתחתי עץ חדש, גם כדי לעשות מעשה וגם כדי בעצם להתנצל בפנייך, במבי, שהפלתי משקל על העץ שפתחת. מרגישה שזה לא פייר. לא כל שכן במצב שאמא צביה בחופש. אזכיר בהמשך למה שכתבתי קודם שהטיפול שלי היום הוא הניסיון הרציני השלישי. חמש עשרה שנה אחרי שהמקבץ של השניים הראשונים נפל לו, והרס רב היה שם, ואז התחלתי שוב. רציתי גם לספר שחלפו שלושים שנה עד שהרשיתי לעצמי לקבוע לי רופאת משפחה. ממש בימים אלו. זה הקצב... הנה מה שחשבתי, למשל, היום בבוקר לכתוב כ"טרול" הייתי רוצה ש 1. יהיה קצת שקט ואז יוכלו לשמוע מתוכו את הזעקה שלי. שהמאוהבים בעצמם יסתמו ת'פה, שיעופו, ושיהיה לי מקום, ודי לחרשות; 2. ש'מישהו' יהיה באמת עצוב כשהוא מקשיב לסיפור שלי ויחוש חמלה; 3. ש'מישהו' ירשה לי לשמור על עצמי. דיברנו בפגישה האחרונה על מקום שאני צריכה לחפש להוציא את האגרסיות, אבל גולמיות כאלה. ללא ויסות, ללא עידון, שארגיש שמותר, וכמובן, דבר שאינו פגיעה עצמית. הפורום לא יכול להיות מקום כזה, אני חושבת. יש כאן מי שיכול להיפגע וצריך להיזהר. ואני זוכרת שהיו כאן ימים בהם נכתבו דברים אגרסיביים עוצמתיים רעילים פה, וכמה שלקחתי זאת פנימה עד שפשוט (באמת) הלכתי וניסיתי לקרצף את עצמי ולעשות כביסה בגלל החשיפה למה שהיה... אודי, (והנה שיתוף אחרון כ'טרול') - קשה לי עם הודעות קצרות עד כדי חידתיות, הגם שהן יכולות להיות קולעות ויפיפיות. צורב מאד. ואני מתחרפנת מהקטע של הבעייתיות עם הודעות המשך (אבל מתלבשת עליו דרך קבע...) אבל מי אני שאומר, לנהל פורום כזה כל-כך הרבה זמן בהתמדה... בי, סוריקטה

אהלן אודי, תודה רבה על התגובה ועל הברכות. ואנא, אם אתה פה, הישאר רק עוד קצת. אתגר חשיבתי העלית בפני... המממ, ככה - אם באמת התעניינת - קודם כל, אני חושבת שבעת שאני נכנסת לפורום, אני נמצאת או במצב חרדתי או באיזה ריכוז מיוחד, או במצב תודעתי מיוחד, חשוף, אז הרגישויות, אני מניחה, מודגשות יותר. איכשהו בדומה לטיפול אנליטי אינטנסיבי ללא קשר עין, אולי. חושבת שההודעות הקצרות-קצרות מדגישות אצלי את תחושת החסר והרעב; אולי את הפער הגדול בין הרצוי למצוי, אם אמשיך את הקו שבמבי דיברה עליו לגביי. בעצם, אני חושבת שנוכח הודעות קצרות כאלו מתגלה שיש בכלל רצוי, שאני חומדת כל-כך. פחד. ובוא נגיד גם, שלצורך העניין באותו רגע יכולה להיות תחושה שמה שניתן זה רק זה, כל מה שיש, מנותק מהרצף, עליו יקום וייפול, כאשר נשכח שזהו חלק מאיזה שלם רחב יותר. אני חושבת שהסיכוי לדייק אצלי במינון קלוש למדי, כי רק טיפה'לה יותר מכך הוא כבר מוגזם עבורי. כמו אצל חולות אנורקסיה – קשה לקלוט מזון גם תוך כדי החלמה. או כמו אחרי הפסקת צום. איזון עדין. כמו-כן, הקצר, המעט והמאוחר מזכיר לי גם את ה'צימוקים' המבלבלים שקיבלתי בעבר. דמות מכאיבה כל-כך שיש בה גם קצת טוב. לא פשוט לחבר ביחד. כמה קל לפנות לאיזו אידאליזציה ואח"כ להתאכזב מרה. מזכיר לי גם דמויות קמצניות שקפצו את ידן. לגבי הודעות המשך – שמע, איכשהו נראה לי שיש להן סיכוי גדול יותר להתעכב בפרסום. ואני, גם ככה יש לי 'עצירות', אז, זו רק עוד תוספת. סינון ועוד חיכיון והמנוחה של אמצע וסופשבוע... וגם, כמו שאני רואה זאת, קיים סיכוי גדול יותר שתשובה לשאלת המשך תתפספס, או שיהיה צורך להזכיר, וקורה גם שמישהו כן מבקש וכן מזכיר ובאה הבטחה אך ההודעה נותרת עדיין ללא תגובה. לא יודעת, לא פשוט לי לראות בקשות חוזרות, הבטחות נעלמות. אבל עזוב אותך התעסקות ב'הודעות בפורום'. כנראה שהייתי רוצה להרגיש שהולך יותר חלק וזורם. פחות עכבות. ניחא, אבל הקטע הוא שאני יודעת איפה בעייתי עבורי ולפעמים עדיין בעיקשות ממשיכה ומנסה לבדוק באותו מרחב במקום ללכת בדרך עם הסיכוי הגבוה יותר להתקדם. עם זאת, לדחוף דורש תקיפות מסוימת ובכך אני חלשה. בסיכומו של דבר, תוהה לעתים אם יש מצבים בהם אולי פחות נכון לי לכתוב ולבקר בפורומים אם אני כל-כך סובלת מהחסר והלא מספיק/מספק שמודגש בעולם הווירטואלי (שכנראה, אינו ממש חוץ), כשאתו האשליה המבלבלת שהוא מזמין כאילו יש שם מישהו כל העת ללא גבול. על שימוש בפורום דובר כבר רבות... נראה לי שאני זקוקה במרבית הזמן להרבה יותר ממדים. אולי כמו כולנו. מקווה להיות מובנת מעט, גם לעצמי, למרות הסגנון המסורבל שלי :-) סוריקטה