אודי, שכחו אותי בבית

הגעתי אליה...צילצלתי באינטרקום...אין קול, אין עונה... התקשרתי אליה, והיא הייתה מופתעת.. "באיזו שעה אנחנו..?" היא הייתה בטוחה ששעה אחרי.. התבלבלה.. אלף סליחות ...וכו', טוב, אז הייתי בוגרת, ומכילה, ומבינה כזה.. וחיכיתי.. ולא הלכתי הביתה- כמו שרציתי לעשות מיד, וחיכיתי חצי שעה עד שהיא הגיעה, והתחבששתי לי בלהיות דחויה ונשכחת...ושוב דחויה...ולא בא לי להכיל אותה.. ולא בא לי להיות עבורה בוגרת, יש לי את זה במספיק מישורים אחרים של החיים... ולמה אם אני אשכח- אצטרך לשלם על פגישה תבין ותקילין, והיא לא...?! וזה הרבה יותר גרוע...! נכון, היא לא שכחה אותי, אבל קצת כן, אני רוצה שהיא תפצה אותי, אבל לעולם לא אגיד לה את זה... כי כבר לא שווה כלום... אני מגזימה?...אולי קצת, אבל פתאום אני עוד יותר לבד ממה שאני כל הזמן...וזה כבר בלתי נסבל לי... ואני צריכה פתאום להיות קטנה קטנה...ולקבל ממישהו חיבוק.. (אני יודעת שאמות מבושה על כל השטויות שכתבתי ברגע שאשלח את ההודעה.. אז הנה, מהר... לפני שאתחרט)

אני כ"כ מבינה אותך. זה לא שטויות. גם המטפלת שלי שכחה פעם ואני התקשרתי אליה. זה היה הפעם הראשונה שקבענו לעבור לפעמיים וכנראה שכחה. היא גרה קרוב והגיעה מהר. אבל חשבתי בידוק כמוך, למה אם אני מאחרת ואני לא, זה קרה פעם אחת שנרדמתי ולא התעוררתי ולקחתי מונית, אצטרך לשלם ולה מורת לאחר. תגידי, אל תפחדי. אני בסוף פעם אחת כתבתי לה מלא דברים שלא העזתי וזה היה אחד מהם. את בסדר וזה באמת הרגשה לא נעימה ששוכחים אותך, במיוחד בטיפול

אנימה יקרה, וואו איזה קשה, לא מזמן כתבתי כאן שהיא שכחה פגישה, לא חשבה שעה אחרת שכחה לגמרי שקבענו...רציתי ללכת, בסוף התקשרתי אליה והיא כמובן התנצלה ששכחה....ובאה.. לי היא הבטיחה פגישה בחינם ואף קיבלתי כזו, תדברי איתה על התחושה הקשה שנשארת איתה....אני כעסתי עליה מאוד, הרגשתי שלא אכפת לה שהיא כועסת עליי ולכן לא באה ועוד.. שוחחנו על הכל, בסוף נרגע... להגיד לך ששכחתי? ממש לא, עדיין זה קשה....אבל עצם העובדה שמעולם זה לא קרה והיא תמיד כאן בשבילי זה מחזק.... תזכרי לה את הטוב, השתדלי מיכ

חנה ומיכ תודה, חיממתן לי את הלב. הפתיעה אותי פתאום הידיעה שקוראים את מה שאני כותבת... (בנוסף לאודי) וזה גם מהדהד אצל מישהו..