בדידות

זה מה שאני מרגישה. לא נראה לי שזאת מחלה. הייתי בזוגיות שהסתיימה, עד לפני מספר חודשים, עם בן זוג שהיה אלים כלפיי, מילולית. הקשר הסתיים, ביוזמתו, ועכשיו אני מרגישה בודדה. אחרי שנפרדנו רציתי להרגיש טוב יותר, לא רציתי להיכנס לדיכאון שהיה מוכר לי כבר, של אחרי קשר. אז החלטתי ללכת לטיפול, ובהתחלה, ממש בהתחלה, זה אולי קצת עזר ששיתפתי. אבל זה לא פתר שום בעיה מהשורש. למעשה, תיכננתי שזה יהיה טיפול קצר, כי הייתי בטיפול בעבר, וגם כי זה עולה המון כסף, שלא תמיד מצדיק את מה שאני מקבלת מזה. היא לא לוחצת עליי להמשיך, ואמרתי מהתחלה שאני לא מעוניינת, כרגע, בטיפול ארוך טווח. אבל זה נמשך כבר כמה חודשים, ואין לי אומץ להפסיק. אני מפחדת פשוט להיות בלי שום תמיכה. זה סוג של משענת, למקרה שבאמת יהיה לי קשה ורע. וגם ככה רגע לי וקשה לי. זה גם לא פותר לי את הבדידות. חשבתי לבקש לעבור לטיפול של פעם בשבועיים, אבל אני חוששת שהיא תגיד לי שזה בעייתי, כי יש עוד מטופלת אחריי וזה יצור לה חלון. וכשאמרתי לה פעם, שאני חושבת להפסיק, היא אמרה שאולי זה בגלל שהטיפול קשה לי... ואני התעצבנתי, כי זה משהו שמטפלים אומרים, בכדי להפעיל מניפולציות על המטופל/ת. כך אני מרגישה, כי שמעתי את זה כבר בעבר. פשוט מפחיד אותי הלבד, כי אין לי יותר מידי תמיכה מהמשפחה וחברים. למעשה יש לי חברה שנעלמה לי לא מזמן. וזה השאיר אותי עם כמעט כלום. חברה אחרת מתוסבכת, ועוד חברה שגרה רחוק. ואני רוצה דווקא לפתח קשרים חדשים, אבל בגילי, זה כבר לא פשוט כ"כ, ואין כ"כ הרבה פתיחות, ומסגרות חברתיות להכיר. סתם רציתי לשתף, ואולי לשמוע איזו עצה. סופי השבוע קשים יותר, באמצע השבוע, אני עסוקה למדי בשיגרה. שזה טוב מצד אחד, מצד שני, הפער הזה בין השבוע העמוס לבין סוף השבוע הבודד כ"כ, הוא נוראי לכשעצמו, ומבלבל.