איך מטפלים בזה? סתם השתפכות ארוכה......

יש לי מן איפיון כזה של קושי לקבל החלטות בתחום התעסוקתי. לאחרונה פתאום צצה אופציה לעבודה בשבילי ואני חושבת אם ללכת על זה, משהו בקטנה, משרה חלקית, בלי לחץ.. מן עבודת יצירה באומנות יד שלא כרוכה ביותר מדי התחככות עם אנשים וסביבה נעימה ושקטה למדי, אפילו מתאים לתחביב שיש לי. אבל אני מפחדת להעיז לנסות ואז להתחרט... זה קרה לי כמה פעמים שניסיתי להתקבל לעבודה ואחרי שהצלחתי התחלתי לסבול מזה... ואז אני רק סופרת את הימים מתי להתפטר ולשחרר את עצמי ממה שאני חווה 'כתביעה חונקת' ברגע שאני מחוייבת למסגרת... יש דרך לטפל בזה? האמת היא שכבר נתנו לי הכרה מביטוח לאומי על אובדן כושר בגלל הדבר הזה, אבל אני הייתי רוצה כן להרגיש כמו בן אדם שחי ושייך וטוב לו והוא תורם וגם מתממש יצירתית.. לדעת מה רוצה, להיות שלמה עם עצמי כבר אחרי אלף זיגזוגים בין תחומים... בלי ספק, חולשה, רגישות תלות, אמביוולנטיות ודברים כאלה...אוף, למה הכל כזה מסובך? על יחסים וזוגיות וילדים אני בכלל לא מדברת. יותר מדי בשבילי להתמודד עם דברים כאלה. אין חשק, רק רתיעה וויתור :( שום דבר לא התממש לי בסוף. גם יש פער כ"כ גדול בין היכולת האינטלקטואלית שלי לסוג האתגרים שאני מסוגלת להתמודד איתם, זה ממש גורם לי פציעה נרקיסיסטית קשה. כי אני 'כאילו אינטילגנטית' אבל בעצם אני בכלל לא. אין לי 'חוכמת חיים וחכמת רחוב' באינטואיציות, בחושים, אין יוזמה, אין להט, אין סקרנות ופתיחות לדברים חדשים.. אני גוש חסום. זה יושב בגוף, אני יודעת. הקול שלי חסום, המיניות חסומה, היוזמה וכושר ההשפעה החוצה- חסום. אוףף. וגם נשבר הזין מהטיפולים. כל החיים הייתי סתם תמימה ושילמתי סתם למטפלים ולא יצא לי מזה הרבה חוץ מהתפכחות למודעות מכאיבה ועצובה להבין כל מה שלא היה לי מעולם :/ אני כמו 'מסורסת' ולא מאמינה יותר ביכולתי להשתנות. נמאס. אבל למרות שזה נשמע על הפנים אני לא באיזה דכאון כבד בהרגשה שלי. לא הוגה במחשבות התאבדות או משהו. אני סתם . סתם סתמית. חיה מיום ליום, זה נוח. אבל האם אפשר לחיות חיים שלמים ולהסתפק בזה? ברור לי שבילדותי תמיד שאפתי ליותר מזה. הכל נעלם. החיים הובילו למקום אחר משום מה. מאז ההתפתחות המינית המסריחה הזאת 'ודרישות החיים'. היה כיף לחיות בפנטזיות. חבל שנגמר. שפרויד ידחוף את 'עקרון המציאות' שלו למקום שממנו השמש לא זורחת, הוא מעולם לא ידע איך לעזור לאנשים כמוני. העולם פשוט צריך להיות מקום יותר שיוויוני וצודק ויפה ונעים. בשביל אנשים כמוני, שלא תהיה תחרות כל הזמן והשוואות וגאוותנות וחרא. שכולם יזכו להיות מקובלים ושייכים באותה מידה. חבל שזה לא ככה. מעצבן :/