מנסה להבין

שלום לך אתמול בלילה גיליתי משהו על עצמי וזה משגע אותי ואני לא מוצאת דרך לפתור את הבעיה. אני בת 45 נשואה אמא לילדים עם משפחה מורחבת גדולה, כאשר אני מגיעה למצב שבו כל מה שאני אומרת לצד השני לא משתנה אני מרימה ידים אבל בצורה של שתיקה התעלמות וכרואה ואינו נראה, אני הסביר : יש לי חברה של 40 שנה, כשיש בעיה בתקשורת , לי, לי יש בעיה בהתנהגות שלה כלפי , הדבר הראשון שאני עושה זה לשתוק אני לא מתעמתת לאחר שעוברים מספר ימים שבהם אני נרגעת והצד השני מנסה ליצור קשר כי אני לא אומרת מה הבעיה אני מתגעגעת יוצרת קשר ומסבירה בדיוק מה קרה לי ולמה הרגשתי צורך להתנתק ( כמובן שאני רגועה יותר וכך גם ההסבר , מתון, לא תוקפני ולפעמים קצת מתלקק כי אני לא באמת רוצה לוותר על הקשר ) הצד השני מקשיב ו99 אחוז מהפעמים מבטיח לשנות אבל לא עוברים הרבה ימים ושוב זה חוזר על עצמו בצורה אחרת ושוב הכל חוזר על עצמו, במשך השנים הניתוק הופך להיות גדול יותר ( מדובר בחודשים או אפילו שנים ) ואז תמיד אבל תמיד הצד השני מבקש את הקשר ואנחנו שוב חוזרות להיות בקשר שכמובן מתפרק לאחר תקופה מסוימת. אותו הדבר קורה לי אם כל האנשים סביבי , ילדים אחים אחיות חברות הורים וכו', קשה לי להבין למה האדם שמולי לא מסוגל להיות יותר קשוב לכאב, בעיה, כעס שלי כי אני לעומתו עושה הכל בשביל לא "לפגוע ביבלות שלו " אני בורחת בשביל לא להגיד לו מה אני באמת חושבת עליו באותו הרגע ( כבר אמרו עלי שאני אגרסיבית וולגרית , כל פעם שאמרתי את האמת "שלי" לגבי סיטואציה מסוימת) ולכן במשך השנים למדתי יותר ויותר לשמור בלב ולהתרחק אני מבינה שבן אדם לא באמת משתנה ודפוסי התנהגות נשארים אותו הדבר אלא אם עבד על עצמו ושינה משהו בתפיסה שלו , ( אני מדברת עלי ) האמת שבמשך 25 שנה התנהגתי ככה אל בעלי והחיים ביננו היו בלתי נסבלים ולפי כשנה שאחרון הילדים עזב את הבית התחלתי להפתח ולדבר איתו על הכל , והיחסים ביננו הגיעו למקום טוב בכל הרמות , הסברתי לו והוא שינה , הוא הסביר לי ואני שינתי, העניין הוא שמהר מאוד הוא חוזר להתנהגות שלו וממשיך לפגוע בי ולא עוזר כלום כי לכל כעס ותסכול שלי יש לו תשובה חד משמעית , "טעיתי אני מצטער אני לא מתכוון" ( גדולה להודות בטעות אני יודעת ) השאלה שלי מתי מפסיקים לסלוח, התחושה היא שהפתרון הוא המילים לא המעשים , למה אני צריכה כל הזמן לסלוח, למה ? מה דפוק אצלי ברמה כזאת שאני בוחרת להרים ידים מאשר להמשיך לעמוד על שלי , למה אני לא מסוגלת להפסיק לסלוח, ולהחזיר חזרה לתוך חיי את הכאב והכעס (אי אפשר לריב עם כולם ) אני כל הזמן שומעת את המשפט " תשני את עצמך ולא את האחר " אני מנסה להתנהג בדיוק כמו האחר אבל אז כמובן שזה הופך להיות ילדותי , להחזיר .. אבל אם פוגעים בך לא תחזיר ואם תחזיר לא תיכנס למקום גרוע ? מה עושים תודה

קודם כל תודה על התגובה המהירה... תודה :) לגבי היכולת שלי להסביר , כן היא קימת , הבעיה היא שהיא לא עוזרת האנשים סביבי הם אנשים של שנים לא מישהו חדש , ( זוגיות של 25 שנה, חברות של 30 ו 35 שנה ,משפחה קרובה מיום שנולדתי ילדים שלי ) . אני מדברת מסבירה מעבירה מסרים חד משמעיים , עושה הכל בכדי שיבינו אבל מהר מאוד הם חוזרים "לסורם" חשבתי שאולי אני משדרת להם משהו הפוך ממה שאני אומרת כאילו הם יודעים שגם אם יחזרו להתנהגות הפוגעת שלהם בסופו של דבר אני אסלח, וכנראה שזאת הסיבה ,העניין הוא שכל כך קשה לי להיות רחוקה מהם אז אני סולחת לאחר מספר שעות ימים , בקיצור אין לי עמוד שידרה. איך אני יכולה לעבוד על עצמי בשביל לא לוותר אפילו אם בסופו של דבר אפסיד ( זאת התחושה שלי במיוחד בזוגיות שלי , בעלי אומר לי דברי על תשתקי אני מדברת מסבירה וזה משתנה לכמה ימים וחוזר שוב לעצמו , כמה אפשר להסביר , יכול להיות שאני לא מספיק חשובה בשביל להתאמץ בשבילה :( ....) רק לאחרונה הבנתי עד כמה זה מתייש מייאש מתסכל לדבר ממש לקיר , האם הדרך הנכונה היא פשוט לא לשתוק ולא לדבר אלא להחזיר באותה הצורה בדיוק , לגעת איפה שכואב לצד השני שיבין ?