איך לספר?

שלום ד"ר. אני בחורה בת 28, סובלת מדיכאון, דיסטימיה וחרדה חברתית/ כללית. מאז ומעולם הסתדרתי בכל מקום אליו הגעתי, למרות ההפרעות. עם גברים אף פעם לא הייתה לי בעיה, עוד מגיל ראוי, הסתובבו סביבי מחזרים. גם היום זה כך, הרבה גברים מעוניינים בי. אך עם הגיל אני מרגישה את הקושי בלספר שאינני מתנהלת כאדם ממוצע. למרות שאני יודעת שיש בי את היכולת "לבעוט" במישהו שלא מבין זאת, ולעבור לגבר הבא שנראה לי, עדיין החשש הזה קיים. אני רוצה לציין שחוץ ממקומות עבודה, אף פעם לא פחדתי ממה שחושבים עלי. עוד בתקופות שהחרדה החברתית הייתה יותר דומיננטית, תמיד הייתי בחורה עם ביטחון עצמי. כיום אני מבינה שאני לא ילדה, וקצת קשה לקבל מישהו לא פעיל. אני האמנם זזה, יוצאת, מבלה, מעסיקה את עצמי בסדנאות, אימונים וכו'.. אבל עדיין- לא עובדת, מוכרת כנכה, חיה מ2000 שקלים. אז אני יוצאת לדייט, עם כל הרעש של החיצוניות שלי.. מנהלת שיחות עמוקות וטובות.. ואז חייב להגיע "הבום" הזה- "אני לא עובדת עכשיו, זה סיפור ארוך.. אפשר לומר שזה לא מבחירה". או גרוע יותר- אני נכנסת למערכת יחסים ובן הזוג שם לב שאני "נהנת מהחיים".. לא נדיר ששמעתי משפטים כמו: "אז מה, כל היום תהני, תלכי לסדנת בישול, תתנדבי עם כמה גורים חמודים ותבזבזי את הכסף שאין לך?". זה לא שאני באמת נהנת מזה.. אבל זה הרבה יותר טוב מלשבת בבית ולהשתגע. אני ממש מתחילה להרגיש חוסר ערך, ובאמת שלא הרגשתי זאת בעבר, תמיד השתמשתי בתכונות אחרות שלי. אני ממש מתחילה להרגיש אשמה, אשמה שאני כזאת. כאילו אף פעם לא אצליח להחזיק מערכת יחסים. מי רוצה אישה שלא עובדת? מי באמת יכול לגלות סבלנות לדברים האלה? אני בספק אם יש כזה בכלל. אז הנה.. הכרתי מישהו חדש. זה עוד בחיתולים, אבל יש לומר שהרבה זמן לא היה בי רצון להכיר מישהו כ"כ. והוא.. גבר שכבר עשה כל כך הרבה בחייו, עם רגליים על הקרקע, יציב, חזק. איך אספר לאדם כל כך "נכון" את כל השטויות האלה של עבודה? אולי באיזה מקום אני רגילה לגברים שאני יכולה לשחק בהם, ועכשיו בא גבר שממש ברור לי שלשחק איתו זה דבר בלתי אפשרי. אז אני לא יודעת איך לספר, מתי לספר.. מה אני צריכה לספר.. אילו פרטים עלי להחסיר כדי לא להבהיל. אני מרגישה שאני עייפה מזה כבר, ממש ככה. איך מספרים דבר כזה למישהו *שכן* אכפת לי מה הוא יחשוב?

היי מור, אני בד"כ קוראת סמויה כאן בפורום על בסיס יומי... אבל מה שכתבת הרגיש לי קשור אליי אז החלטתי להגיב לך- כמובן אם זה מתאים לך... מה שאני הייתי עושה (או יותר נכון מה שאני עושה) זה לא "לחשוף את כל הקלפים מהתחלה". תני לבחור להכיר את מי שאת, מעבר לכל ההפרעות... אני חושבת שהוא יבחין בשלב כלשהו "שיש שם משהו" אבל אולי לא ידע לתת לזה שם. אחרי שהוא יבין מי עומדת מולו- לפי דברייך- בחורה נאה, עם בטחון, דומיננטיות ופעילה (מלבד העבודה), תוכלי לספר לו (יכול להיות שיקבל ויכול להיות שלא...). אגב, אני הכרתי כמה בחורים שהיו שמחים אם לא הייתי רוצה לעבוד בעבודה כ"כ אינטנסיבית... (הם היו יותר בקטע של האישה- שייכת למשפחה ולילדים בלבד...) בהצלחה! :)