לא רוצה את העולם

בא לי למות בעקבות פיטורים ממקום עבודה וקושי במציאת מקום עבודה חדש עקב גיל - 52. אני מרגישה איזה חוסר אונים, תסכול כאילו החברה מקיאה אותי מתוכה חוץ מזה שאין לי איך להתפרנס ככה. זאת תחושה של חוסר ערך. תסכול עמוק וכעסים עצמיים על שלא ידעתי להתברג בעבודה שיש בה קביעות. אני קמה בבוקר ואין בשביל מה. מצאתי את עצמי מחכה למוות שלא מגיע. העתיד מפחיד אותי ככה כשלא רוצים לקבל אותי לשוק העבודה. לא נרדמת בלילות וקשה לי להתעורר בבוקר. בעצם גם לא רוצה להתעורר. המשפט שהכי חוזר אצלי בראש "מתי אני אמות". רוצה להגיד שלום לעולם. איך משכנעים מעסיקים שאנשים בני 52 עדיין שווים לשוק העבודה?