בעצם למה לא?
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
שאלה כנה שמעסיקה אותי, מקווה שלא תישמע פרובוקטיבית או מתגרה. למה, בעצם, לא לפגוע בעצמי? לא ברמה של אובדנות, מוות הוא בלתי הפיך וכמה שהרעיון יכול לקסום לי לפעמים, אני מבינה למה זה משהו שמוטב להימנע ממנו. למה פגיעה עצמית "קטנה" היא משהו שנתפס כל כך מסוכן וצריך להימנע ממנו? אני יודעת שזו לא דרך התמודדות אידיאלית לטווח הארוך וגם לא מחפשת את התשובה לכל הבעיות במעשה. אבל הקלה זמנית, דבר שכל כך נחוץ לרגעים בשביל להמשיך לנשום, היא יכולה לספק. מה המחיר? צלקת קטנה? למה, בעצם, לא?
שלום נעמה, למה כן, זו הזאלה הנכונה, לא למה לא. יש דרכים טובות יותר לפרוק מתח, ופגיעה היא פגיעה, אין בה משהו טוב (ואת הפונקציה המועילה שלה, כאמור, ניתן להשיג באמצעים מתאימים יותר). אודי
כי כרגע האמצעים האחרים לא מצליחים להרגיע. טיפול זה תהליך ארוך טווח, תרופות מרגיעות אבל לא מקלות על הכאב ולדבר את הכאב אני לא מצליחה, הוא רק תקוע בגרון וחונק. אני גם ככה פגועה, ועדיף כאב פיזי מהנפשי. כרגע בצד של הלא זו ההבטחה למטפלת, אבל יש בי קול חלש שנלחץ מהעובדה שזו המשקולת היחידה בצד הזה. זו אקסיומה כל כך בסיסית שכדאי להימנע מפציעה ככל הניתן, אבל אני פשוט לא מצליחה להבין אותה לעומקה. יש לך הסבר לאקסיומה הזו, שיהפוך אותה לשרירותית פחות?
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
