למי באמת?

היי, רציתי להגיד שאני קוראת כבר זמן מה את ההודעות פה בפורום. ולמען האמת אני מרגישה תסכול וקנאה כשאני קוראת על טיפולים של אחרים, על הקשר הזה - שיש לך מישהו שבאמת אכפת לו ממך. אני לא הצלחתי להגיע למצב כזה עם שום מטפל שהייתי בקשר איתו. אני רק מרגישה שלא באמת אכפת להם ממני, ושהם לא מבינים אותי כלל. אני לא מעניינת אף אחד בעולם הזה. חשבתי, אולי תוכלו לתת לי המלצה על פסיכולוגית קלינית במרכז? אודי, אתה בטח מכיר, תוכל? אני לא יודעת כבר איך להגיע למישהי שאוכל לסמוך עליה, איפה מחפשים? מקווה שתסכים להמליץ לי.. אני מבינה שכאן לא תפרסם שמות, לכן אצרף מייל: [email protected] אשמח לתגובה, תודה

לצערי אין לי המלצה, אני רחוקה מהמרכז. בהודעה הזו לפחות את בהחלט מובנת בזכות "הלמי אכפת? וה SADNESS". לגבי הקנאה והתסכול שלך,אני חושבת שהקשר הטיפולי כמו קשרים אחרים תלוי בשני הצדדים, ובמידה רבה גם במטופל, בנכונות להתבונן פנימה וגלות את האמת על עצמו/ך. אם את מחפשת מישהו שיהיה לו באמת אכפת ממך אולי את צריכה קשר אמיתי ולא טיפולי. עם כל הכבוד לפסיכותרפיה ולאנשי המקצוע, ויש לי כבוד, נראה לי שהקשר הטיפולי הוא לא הדבר האמיתי, הוא רק אמצעי לריפוי או לאימון. למשל להתאמן בלסמוך על מישהו/י שפוגשים פעם בשבוע למשך 50 דקות שמקשיבה (נא לא לשכוח!!!) כי זאת העבודה שלה. וכל הקשרים והיחסים מוגבלים לזמן ולמקום מאוד מסוימים. ולמרות זאת (שזה בעצם רק בכאילו) מתפתחים רגשות, לפעמים מאוד עזים ולא תמיד ברורים כלפי הפסיכולוג שמעוררים כל מיני רוחות מפחידות מן העבר שצריך להתמודד איתם/ן שוב, ועם עצמך. להיות בטיפול זה לקחת סיכון כי את לא יודעת מה באמת חושבים ומרגישים כלפיך, מה אולי אומרים עליך בהדרכה (אם לוקחים הדרכה) מה אומרים עליך לבן/ת הזוג בארוחת הערב, ולא שחושבים עליך יותר מידי כי יש עוד מטופלים. את לא יודעת כלום על החיים האישיים של הפסיכולוג/ית, וסביר להניח שיסרבו למסור לך אפילו את האבחנה המקצועית שלך עצמך בתואנות שונות ומשונות במן סוג של התנשאות. זה מאוד קשה חד צדדי מתסכל ומיגע לעתים לרקום קשר טוב, לתת אמון וכד'. דורש הרבה עבודה עצמית. לא תמיד יבינו אותך עד הסוף, וסביר שלא יגשימו את כל משאלותייך. מאחלת לך בהצלחה, שתהיה לך שנה של שינויים מבורכים.