ואולי יבוא יום ונהפוך שווים...

דיון מתוך פורום  פסיכולוגיה קלינית

29/08/2011 | 22:56 | מאת: ליאורי

אל תשכח לענות גם לי, טוב? יש לנו פגישה מחר ואני ממש מפחדת. שוב אשתוק כדי לא לריב? ושוב אתגעגע לטוב ואכעס שאני מתגעגעת... ושוב ושוב ושוב... אני עייפה אודי. עובדת קשה מאוד... כל הזמן מנסה להתמודד , להרגע. היה לי היום אירוע שבו הבנתי שאני כועסת כתוצאה מעלבון איום. ורתחתי על עצמי שכמעט בכיתי. אני לא אבכה בחיים ליד אנשים. כבר השפילו אותי מספיק. בימים האחרונים כואב לי הגרון . אינננ יודעת אם זה בגלל שן הבינה שאין לה מקום לצמוח או כי חנוק לי ואני לא יכולה לשחרר. מה יהיה מחר? אם אברח שוב אז יהיו לזה תוצאות. כשאני מגיעה אני מרגישה מושפלת אז חייבת להפגין כח אינטלקטואלי. אני מרוכזת כולי ומנהלת משפט בדלתיים סגורות לטיפול. ללא סניגורים. זה מלכוד 22 פעם סיפרת שהיית חובש. ודווקא אלה שהיו בשקט מצבם היה גרוע יותר. אולי בגלל זה אני כועסת שאחרים זועקים? לא נראה לי . דה כעס איום כזה. אבל עכשיו אני דווקא רוצה להיות בשקט. אושר להיות חבוי... ואסון לא להימצא אמר ויניקוט וצדק. הלוואי שאהיה חבויה בשקט. מאושרת. הלוואי שיימצאו אותי.

לקריאה נוספת והעמקה

הי ליאורי, יפה כתבת. זו השערה מעניינת וייתכן שאת צודקת: יש מי שיודע לדבר ולצעוק את הכאב שלו. זה בהחלט מעורר קנאה - היכולת הזו לתפוס מקום. מקווה שתצליחי לעשות זאת בטיפול. כאן עשית זאת יפה! אודי

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית