שאלה כללית

מדוע הודעה או חשיבה על התאבדות נחשבת כאיום? האם אנחנו לא אדונים לגופינו?

כל החיים אנחנו זזים בין הפחד מחרדת המוות לבין המשיכה להנאות החיים. זה לא נראה קצת כמו מלכודת?

האמת שיש לי מה לומר חחח, אבל תוכן הדברים יכלול דברים שאפשר להגיד,ודברים שהם קצת חשוכים אז . . .אני אשאיר את זה ככה פתוח.

פשוט יש לי הסתכלות די חשוכה לגבי החיים. אז אני שוקל מילים.

אדם שמערב את הזולת הרבה פעמים לא רוצה להעביר לו את תחושת המצוקה שירגיש כך במקומו (לפטור את זה בהזדהות השלכתית זה קצת עושה עוול למורכבות של העניין)- אלא לשתף אותו בתחושה הקשה של הרצון למות שמבדדת אותו משאר בני האנוש. עצם זה שפלוני רוצה למות- פוגע בסדר החברתי, זו תחושה שמתויגת כמגונה, כסוטה, כבלתי לגיטימית, וכמובן מעוררת אשמה. מעניין שעל צרות אחרות היית מן הסתם ממליץ לשתף את הסביבה. הפסיקה השיפוטית שלך תגרום להרבה אנשים לוותר על שיתוף הסביבה במחשבות אובדניות מתוך חשש ל"פגיעה מוסרית וחוקית"- ולכן להגברת המספרים בסטטיסטיקה. מה שמוביל אדם להתאבדות זו תחושת בידוד ואם יש באפשרותו לגייס עבורו עד שומע, הרי הורדת את אחוזי המימוש. " זו אלימות שמטרתה לפגוע ולהכאיב לאחרים"- קצת נסחפת לא? האם ככה אתה תופס אנשים במצבי מצוקה? ככה אתה מתנהג כלפי מטופליך? הרי לכך נועד הטיפול. זאת ועוד להשתמש בסמנטיקה ולפרש 'איום' כמבטא ישר כאלימות- זה קצת מאולץ ומנסה שוב לברוא איזה משוואה שאיננה מתייחסת באופן רגיש למקרה הפרטי של האובדנות. לאן הגענו אודי. אתה מבטא פה לא תקנון אוניברסלי אלא בעיקר את החרדה שלך מפני לקיחת אחריות שמתורגמת בטעות לאיזה ניסיון להמציא לעניין תאוריה אתית חדשה. בוא נשים את המילים כפי שהן ולא נעבור לספירות פליליות ולתאורים של נואשות כמעשים אנטי חברתיים זדוניים שיש בהם בעיקר כאב, תחושת לבד קיומית מחרידה וברורב המקרים לא איזה ניסיון להעניש את הסביבה על שאינה חווה תחושות אלה ואינה מנסה לעזור. " זו אלימות שמטרתה לפגוע ולהכאיב לאחרים"- האם ככה אתה תופס אנשים במצבי מצוקה? ככה אתה מתנהג כלפי מטופליך? הרי לכך נועד הטיפול. בכלל יש תחושה בפורום שעל כל תחושת איום אתה מגיב מיד באלימות גורפת, בפיזור סיסמאות ובתוקפנות לא פרופורציונלית. וכמו שאומרים בעגה המקצועית- כדאי שתבדוק מהיכן זה בא.