העין הפנימית

הי אודי, מקווה שאתה בטוב... מדי פעם קוראת כאן. מנסה להתמקד בטיפול שלי, והוא אכן.. איך לומר.. אין רגע דל... (: לפני כמה זמן, הראתי לחברה שלי את הספר שלך, להפתעתי או שלא כל-כך להפתעתי, היא טעתה בזיהוי הבעות הפנים של הדמויות המצולמות. העניין חזר על עצמו די בקביעות. אני יודעת שיש לה לקות למידה מסויימת, היא מרחפת באופן מוגזם ומרגיז, מבולגנת, מתקשה לקלוט דברים מהר, אבל היא חכמה מאוד, ומצליחה לא רע. הבעיה היא שיש לה תגובות לא תאומות את הסביבה. כך למשל, היא יכולה לחייך חיוכים מביכים ומעוררי זעם (לא רק אצלי) בסיטואציות חברתיות לא מתאימות כמו רגעי עצב. כשאני מספרת לה על כאב שלי- היא יכולה פתאום לחייך ולטעות שהעניין מציף אותה, מה שנראה לא אמין כי בסיטואציות הקשורות אליה, או סתם במצבים דומים אחרים- היא אינה מחייכת. עוד שמתי לב, שהיא עלולה לפרש תגובות סביבתיות בצורה מעוותת המשלימה לעצמה את הסיפר שבדתה לה. היא ממש חיה לפי סיפורים- בתוך עולם פנימי שלם, עשיר לגמרי, אך מנותק מהמציאות. אני מרגישה שהיא חייבת חייבת ללכת לטיפול, היא לא מבינה אילו מחירים היא משלמת בהתנהגות שלה. מחירים שעלולים לעלות אפילו בחברות שלנו, כי אני מוצאת את עצמי, כועסת עליה ברותחין, כי לא יעלה על הדעת שמישהו מחייך מולי כשאני עצובה או מספרת על סיטואציה אחרת עצובה. זה ילדותי כ"כ. וכולם סביבה אומרים את זה, ורק היא מתעקשת שהיא בסדר ומפרשת את התגובות לטובתה הגמורה... האם יש בספרות תופעה שבה מישהו מחייך כי הוא נבוך? וככה, בלי שליטה? הרי זה עלול להוביל למחירים איומים... מה אתה מציע? היא מתנגדת ללכת לטיפול בשלל המצאות שהיא כרגיל, ממציאה לעצמה. אני די רוצה לעזור לה וגם.. מנסה להציל את החברות שלי איתה, כי אני נורא נורא כועסת עליה לפעמים. ליאורי