הרהורים

הי אודי, יודעת שמשהו בי פגום,שרוט, מוזר גם לעצמי.. נורא כואבת את יום הזכרון ובוכה עם הסיפורים, אבל יותר מזדהה עם השואה ונוראותיה, כאילו הייתי בה בגלגול הקודם ...(גם כילדה נשאבתי לסיפורי קצטניק ובכלל לספרות שואה) האם זה יכול להיות מוסבר באיזשהו אופן?? זכרון יותר רחוק אבל יותר כואב? ועוד משהו, אתה חושב אודי שאדם שמרבה לבכות בימים האלה בעקבות שמיעת הסיפורים, זה מהכאב הפנימי שלו או באמת מאמפתיה וקשב לאחר? בכל מקרה-- תודה

הי מיקה והי גם אודי וכולם, אם אפשר להצטרף לרגע ולומר - אני דור שני לשואה ההיא. אמא שלי עברה את המלחמה, אבל לא בצורה הפרברטית ביותר שלה. יש גם לא מעט סיפורים כאלה. ומעניין, שאליי החוויה של הסטייה עברה באופן מאד עוצמתי, כאילו הייתי שם שם במובנים רבים. מוזר, אולי, אך בחוויה הפנימית, נוראיים משעברה היא. יש לי את השואה שלי, והעניין הופך להיות מורכב יותר כאשר הפוגע הוא אמא עצמה. אמא שלרגעים אתה היטלר עבורה, והיא (ובהמשך הייצוג הפנימי שלה) מחזירה לך בדרכים עקיפות או סמויות, אך בעלות קווי דמיון למוטיבים ההם. בדומה למה שניתן למצוא אצל חלק מהניצולים, חושבת שאפשר לראות את ההשפעה - למשל באופי החרדות, בתחומי חיים מצומצמים וחוסר גיוון, בניסיון להעביר במסרים את חווית החיים הנוראית, או ההיפך - החנקה, בחווית המעמד מול מכחישי שואה, בהתעקשות לא-להיפרד-ולחיות-את-זה ועוד... לפעמים אני מוצאת את עצמי כועסת על הקירבה בין התאריכים של יום השואה ויום הזיכרון העצוב-עצוב כל-כך. נדמה לרגע שכאילו אין מספיק מקום לשואה, כאילו היא משהו רחוק. מנותק. נשכח. ואפשר גם לקשור כל-כך בין שני התאריכים. על כל פנים, אני חושבת שהשואה עמנו, מאד, נותנת אותותיה אם נרצה ואם לאו, עוברת מדור לדור כנראה שבעיקר באופן לא מודע. ובכלל, היו במהלך ההיסטוריה פרברסיות שונות ומשונות, גלויות-מתועדות או סמויות-מוחנקות, בקנה מידה כזה או אחר. בתרבויות שונות. המין האנושי... והתקשורת... ולענייני הפורומים - מתחשק לי ככה להוציא את זה - בגלל עידני ההתנהגויות המגעילות, בלשון המעטה. נראה לי שלפעמים אפשר לומר עליהן, בין השאר, שיש בהן התפרצויות זעם נרקיסיסטי או ENVY או ווטאבר. אני כל-כך רגישה גם לזה, ליהירות, לבוז ולהקטנה, כך שעבורי מילים כאלו, לרבות הנסיונות לשיבושי זהויות, יכולים לעתים להתפרש, גם אם באופן מרחיק לכת, כסאדיזם שכזה, ואז קשה לי להבין מדוע לא מאתרים את מי שמקיא על המקלדת ומתמוגג מכך באופן מעוות. מילא מקיא, אבל הוא לא שם לבד עם עצמו, אלא יש מולו זולת. אז למה לא מזמינים משטרה... לי, בכל אופן, כרגע, לא בא יותר להבין את מקור הכאב או הצורך של מי שמתנהג אליי כך, גם לא להקדיש משאבים לגילויי אמפתיה או נקמה, או לסלוח. כך, המחיר כבד לי מידי. למרות שלכאורה במחשב זה קל, ניתן ללחוץ OFF, לפתוח ת'דלת ולצאת החוצה. בקיצור, רוצה לנשום חמצן ולא לחוש אשמה בזה. קצת גלשתי. דרישת שלום, סוריקטה