עצבות מבעבעת

לרגעים נדמה לי שהעצב פועם לי מתוך החזה ורק קרום דק מונע ממנו להתמזג בכל גופי. הקרום שלי מנוקב תמיד והעצב זורם בקצב קבוע ואיטי ומתפשט בכולי. לפעמים משהו חורץ אותו, עושה בו קרע. נדמה לי שבגלל זה אנשים אומרים שהם נקרעים מבפנים. ברגעים כאלו אני טובעת בו, בעצב. מה זה אומר להבריא ולגדול? לאנשים בריאים, אין את הגוש הכבד הזה? אולי איזה מום מולד ניקב לי את הקרום הזה ואי אפשר לאטום אותו, אולי חלק מהאישיות שלי זה להיות עצובה תמיד, במידה. אני מאמינה שאפשר למזער את הרגעים שבו הוא נבקע, גם הטיפול משנה שם דברים. אבל, האם אני אמורה להסתפק בזה ולהמשיך להסתובב תמיד עם הזרימה האיטית של העצב? קשה לי לדמיין איך חיים יכולים להיות מספקים ככה.