לטימי היקרה! וקצת לאודי...

טימי יקרה! פתחתי הודעה כדי שתראי...תודה ששיתפת אותי, קרו מספר דברים שקצת קשה לי לקבלם...מגלה על עצמי בעיות שאולי לא הייתי ערה להם דרך בני...(קשב וריכוז..וכו')וכל כך קשה לי...הוא התחיל טיפול תרופתי...וגם מנסה להזדקק פחות בין הפגישות...בקיצור המצב קשה לי כרגע... מנסה להעביר דברים ל"שם"...כמו שאודי אומר...ופחות לשתף בפורם וגם זה פתאום נהיה קשה...הכל כל כך מסובך נראה לי...טימי יקרה אני מרשה לעצמי לספר זאת לך כי אני חושבת שאת תביני את המשמעות כמו שספרת לי...אולי יש לך איזו מילה? איזה טיפ? מצד אחד זה נכון לגלות ומצד שני זה מרגיש לי לא שווה....ואודי האם עדיין תקבל את השיתוף שלי בפורם למרות שהמקום לדברים הוא "שם"? שהמקום הוא לא כאן?מצטערת שאני כאן.....מיכ

יקרה! תודה שאת כותבת. אני יכולה לספר לך, שאסור לי לקבל טיפול תרופתי ל-ADHD... היתה תקופה שלקחתי ריטלין, וזה הוביל לאסון מבחינת המצב הנפשי שלי בגלל ההשפעה של הריטלין על הכימיה במוח. אז אני נאלצת להתמודד בלי. ובנוסף - כמו שכתבתי - אני גם דיסקלקולית... משמע ליקוי בתחום החשבון/מתמטיקה. לזה אין תרופה. אבל עצם הידיעה וההבנה שיש בעיות שינו את התפיסה שלי כלפי עצמי. היום אני עם הומור עצמי ביחס לאי-המסוגלות שלי להתמודד עם מספרים, עם ליקוי בתפיסה המרחבית וכל מה שכלול בחבילה המופלאה הזו... זו הקלה עצומה שהתסכול שליווה אותי מאז שאני זוכרת את עצמי הוחלף פתאום במשהו אמיתי... לא סתם האשמות של מורים או תחושה עצמית של חוסר ערך ביחס ללימודים או התנהלות ביומיום... ולכן אני בעד אבחון למי שיש אפשרות מבוססת של לקויות למידה ו/או AD(H)D. זו לא אשמה נוראית. זה משהו שחיים איתו. וברגע שמבינים שחלק ממה שנתפס כהפרעה נפשית הוא בעצם ליקוי נוירולוגי, היכולת לקבל היבטים מסוימים בעצמי משתנה... ולמה זה מרגיש לך "לא שווה"? מה יכול לתת לזה ערך? אני חושבת שזה בסדר אם תשתפי בפורום במקביל ל"שם", ולא במקום... זה מה שאני עושה בד"כ. אני מודה שלפעמים אני בורחת מ"שם" לכאן, אבל לרוב מחזירה את עצמי למסלול בשלב כזה או אחר. מצד שני, אנחנו ביחד כ"כ הרבה שנים... חודש הבא נחגוג בת-מצווה לטיפול :) וואו... מצטערת, יצאה הודעה ארוכה למדי. אני מקווה שלא התייאשת באמצע... TM.

תודה, טימי יקרה, איזה יופי שאת מקבלת את עצמך ושאת מבינה שזה חלק ממך...אני לעומתך לא מעכלת...הבן האמצעי התחיל טיפול פסיכולוגי ותרופתי, הצעיר לדעתי גם עם בעיה של קשב וריכוז אך נוסף להכל הוא מטופל בהתפתחות הילד עם כל מני קשיים ואני מתלבטת לגבי גן חינוך מיוחד...ואז אני חושבת שהם פשוט ירשו את כל הדפקטים שלי...ומגיעה האשמה, חוסר בטחון בכך שאני לא יכולה לעזור להם שאני אמא גרועה וכדומה ואז אני גם מרגישה לא שווה כלום..תמיד הרגשתי טיפשה שלא מבינה כל מיני מצבים וכו' וחיזקו את זה בבית לצערי..מנסה לשנות ושארגיש אחרת והגילוי הזה דוקא שכלם אומרים שזאת הקלה שיודעים אצלי זה להפך..(אני כבר יודעת שאני דפוקה..לא צריכה הוכחות..)לא יודעת כל כך להסביר למה..מרגישה שיש בי פגם כזה שהעברתי לילדיי...לא מאמינה ששיתפתי מלא...אודי, אולי תוכל לומר משהו מנחם...למה אני מרגישה כל כך רע????שונאת את עצמי...