לחץ וחוסר אונים בגלל שירות במילואים

שלחתי את ההודעה לפני כמה ימים והיא כניראה לא הגיעה, אז אני אשלח שוב: אני יודע שזה אולי ישמע מצחיק או מוזר אבל למרות שאני אזרח, משוחרר מהצבא כבר מעל שנתיים, אני מאוד מוטרד מהמילואים, וזה לא שקרה לי אירוע חריג או משהו יוצא דופן במהלך השירות הצבאי. בשירות הסדיר הייתי ביחידה קרבית, עכשיו במילואים אני ביחידה קרבית אחרת, במקום שאני לא רוצה להיות בו בתפקיד שאני לא רוצה לעשות אותו, ובנוסף לזה התפקיד הזה גורם לכך שאני מקבל יותר צווי מילואים מרוב האנשים ביחידה. אני מרגיש רע מאוד, אני לא יודע בדיוק איך להגדיר את זה כי אני לא בקיא בנושא הפסיכולוגיה, אבל אני במצב מאוד לא טוב, אני מרגיש שאני נמצא במצה של לחץ וחוסר אונים. למרות שזה סך הכל משהו כמו חודש בשנה, לא עובר יום אחד שאני לא חושב על מילואים, לפעמים באמצע הרצאות בלימודים אני שם לב שאני כבר רבע שעה לא בכיתה אלא במחשבות שלי על הצבא. יש לי חלומות על צבא ומילואים בתדירות של לפחות פעם אחת בשבוע, ולפעמים אפילו יותר. אני כל יום דואג כשאני בא לבדוק אם יש דואר שאולי יש שם שוב צו מילואים (והיום היה). המצב ביחידה שלי הוא רע, מבחינת הציוד והתחזוקה והיחס של הצבא בכללי, לחשוב שבמצב כזה אנחנו אמורים לקחת חלק במלחמה הבאה מביא רק מחשבות פסימיות מאוד. המצב מפריע לי בחיים, ובלימודים בפרט. אני שוקל ברצינות רבה לעזוב את המדינה בסיום הלימודים והסיבה העיקרית היא המילואים. המצב הוא עד כדיי כך רע שבתקופה לקראת שירות מילואים אני מתחיל לפתח תופעות גופניות מוזרות שבדרך כלל דומות מאוד לסימפטומים של מחלות קשות, ואני לא רק מדמיין את זה, זה באמת קורה, אפילו הייתי בבדיקות נוירולוגיות בבית חולים. בתור חייל בסדיר יש לך את ההרגשה הזאת של חוסר וודאות שאתה לא באמת יודע מה יהיה מחר ומה ירצו ממך, אבל תמיד יש לך בראש את תאריך השחרור בתור משהו מעודד שמסיים את הכל, הכל יכול להיות רע אבל רק עד השחרור ואז הכל יהיה בסדר. המצב שאני מרגיש עכשיו מאוד דומה רק שאין בדיוק "מועד שחרור" כזה. אין יעד לסוף. במקרה הטוב היעד הזה הוא גיל 42, משהו שרחוק ממני 19 שנה, זה יותר מידיי. יש לי הרגשה של חוסר אונים וחוסר וודאות. הצבא יכול לקרוא לי מתי שבא לו לכמה זמן שבא לו לעשות מה שבא לו בלי שום התחשבות אמיתית בי, ובחיים האישיים שלי וניתן לעקוף כל חוק והגבלה ע"י אישור של סמכות גבוהה מספיק (כל הגבלה על קריאה למילואים בחוק שירות הביטחון ניתנת לביטול ע"י אישור של איזהשהוא דרג פיקודי - קראתי אותו). מה שעושה את המצב ליותר גרוע זה שאין לי גם דרך לדבר על זה עם אנשים, ברוב המקרים אני פשוט נתקל בזלזול או חוסר רצינות, דברים בסגנון "נו באמת, זה כולה כמה ימים של מילואים, תפסיק להתבכיין". מאוד קשה לי להסביר את זה לאנשים, שלמרות שזו תכלס תקופה קצרה זה משפיע עליי מאוד כל הזמן. אני במצב הזה כבר כמה זמן וניסיתי לחכות ולנסות "להירגע" אבל עם הזמן אני רק מרגיש יותר רע בקשר לכל העניין. מה כדאי לי לעשות? לפנות לטיפול? לנסות לפנות לצבא?

אבי שלום, הודעתך מאד נגעה לליבי. נשמע שאתה ממש במצב של מצוקה אמיתית וחוסר אונים ושכל העניין הזה של הצבא והמילואים ממש משתלט על חייך ומפריע לתיפקודך (בלימודים ובכלל). אני כמובן לא פסיכולוג ואין לי שום ידע מקצועי ע"מ לתת עצות, אבל נראה לי שאתה מגיב בצורה טראומתית למילואים ולצבא בכלל (ציינת כי הציוד לקוי וזה אכן דבר שמאד מלחיץ לדעת מראש שהוא לקוי ובכ"ז שישלחו אותך לקרב עם ציוד קלוקל שכזה!) ולכן נראה לי שאכן עליך לפנות לעזרה מקצועית או באזרחות או במסגרת צבאית (קב"ן) ולדבר על הכל, אולי אפילו תבקש פטור לנוכח מצבך הנפשי? נראה לי ששירתת מספיק את המולדת ויש בהחלט מקום גם לחייך ולהתפתחותך האישית! שלך, אני