לאודי וכולם תנו צ'אנס!

אני הפעם רוצה לספר על משהו חיובי ולומר לכלם שהטיפול עוזר אם רק ניתן לו צ'אנס! נכון הקרבה מלחיצה,הפחד מנטישה גדול! אך יש משהו מדהים ומשחרר שעוזר לנו להרגיש שבאמת אכפת למטפלים והם לא היו בוחרים במקצוע הזה לולא היה אכפת להם מאיתנו! בזכות הטיפול מצאתי גורמי תמיכה בסביבתי הקרובה, התחלתי להאמין בעצמי ושאפשר לאהוב אותי למרות הכל...כמובן שנקשרתי מאוד למטפלת אבל רק זה מה שאפשר לי לספר על כל התחושות שלי וכל מה שעברתי בחיי האומללים..אני לא מדברת על פרידה כרגע כי היא מלחיצה כמובן אך המטפלת שלי אמרה שכך אלמד למצות ומקווה שגם אוכל להפרד באיזשהו שלב...אז תאמינו כי יש אנשים שהטיפול מאוד עוזר להם! וחשוב לי לומר לכם לא לוותר כי יש עליות ומורדות ואנחנו בוחנים ומנסים כל הזמן, אל תפסיקו לנסות, חיזקו ואימצו, מגיע לכם שיאהבו אתכם כי אתם חשובים ויש לכל אחד ואחת מכם מה לתת.ובסימן חנוכה האדם הוא כמו נר שנותן מאורו לאחר והדבר אינו גורע ממנו אלא להפך רק מוסיף עוד אור לעולם!מי יתן ונדע לתת לעזור ולתמוך ולדעת שהדבר לא גורע מאיתנו אלא רק מוסיף לנו ערך לחיים! אז אודי, תודה על התמיכה בפורם ושיכולתי לכתוב מעט ממה שעובר עליי...לא רוצה להפרד עדיין..אך היה לי צורך לשתף ולעודד אחרים. ולשאר-מוזמנים להגיב.

הי מיכ, אני שמחה מאד שאת מרגישה טוב ובטח שלא רוצה לקלקל לך את ההרגשה, אבל הרבה פעמים אני מרגישה כמוך ואז גם מעודדת אחרים להמשיך בטיפול ולא להתייאש ופתאום היא פוגעת בי כ"כ כ"כ כ"כ שכל האמונה בה מתמוטטת ואני גם (מתמוטטת), כמו אתמול ושלשום והחל מיום ראשון השבוע ששוב הפרה הבטחה ומשחקת אותה שלא הבטיחה ושהכל אי הבנה והייתי איתה בסרט הזה כ"כ הרבה פעמים שאני באמת מתחילה להרגיש מטומטמת שאני אוהבת אותה ואולי זה בכלל סוג של מזוכיזם לאהוב דוקא את מי שלא אוהב אותך ועוד לשכנע את עצמך שהוא כן אוהב למרות המעשים שלו שמדברים בעד עצמם וזה משחזר שוב ושוב ושוב את אותה הפגיעה והנטישה מהילדות. היא כל הזמן מקרבת ואז מרחיקה ומשחקת בי וברגשות שלי (למרות שטוענת שזו כלל לא כוונתה). היא אומרת משהו אישי נעים ומחמם (שגם ככה קשה לי להאמין ולקבל) ואז נעלמת, מפרה הבטחות, מתרחקת, מתעלמת ובכך רק מנציחה אצלי את תחושת הנטישה, במקום ההיפך. בתחילת הטיפול, כל פעם כשרציתי לסיים אותו ועוד לא הייתי קשורה אליה כ"כ, היא ממש לא נתנה לי! היתה מתקשרת אלי, שולחת לי הודעות שזה עוד לא הזמן ואני התחלתי "להתאהב" בה כי פעם ראשונה בחיי הרגשתי שלמישהו באמת אכפת ממני והוא לא מוותר עלי ונלחם עלי, עכשיו אחרי ש"קשרה" אותי אליה והיא בטוחה באהבתי אליה היא "קיבלה בטחון" ויודעת שלא משנה מה תעשה אני אחזור על 4 כי אני כבר לא יכולה בלעדיה. השבוע, כולל היום היא הפילה אותי ממש לקרשים וזה אחרי שהיתה בחו"ל שבועיים וכ"כ ציפיתי לחזרתה. אני לא רוצה כרגע לפרט מה קרה, אבל אני מטופלת גם בכדורים ובדיוק נגמרו לי הכדורים ולא היה לי רצפט והרגשתי שממש או טו טו אני בולעת כדורי שינה, רק בגלל שלא יכולתי יותר להתמודד עם הכאבים הפיסיים ממש שהיו לי!והתקשרתי לפסיכיאטר והוא לא יכל לשלוח לי רצפט בפקס והוא ישלח לי רק ביום ראשון ועד אז אני בלי כדורים בכלל ואני מתדרדרת יותר ויותר ובקושי ממש בקושי מחזיקה ושורדת בשביל הבת שלי ומשתדלת שלא תבחין בכלום אבל אח"כ בלילה אני מתפתלת מכאבים (אני סובלת מדכאון קליני מז'ורי ומי שלא חולה בזה לא יכול להבין את הכאבים האלה ואת הרצון העז למות רק ע"מ לא להרגיש אותם ואני לא מלודרמטית זה באמת כך!) ומה לה יש להגיד? שהיא שמעה משהו אחר לגמרי ממה שאני טוענת שאמרתי, שזו אי הבנה , בקיצור, ממש משקרת ומסתבכת בשקרים של עצמה והכל בנון שלנטיות ובשליטה מוחלטת. מה רציתי להגיד? כבר שכחתי, נסחפתי. האמת שרציתי בלי שום קשר לכתוב השבוע לאודי כי כפי שציינתי השתגעתי ממש והייתי צריכה מישהו הגיוני שיסדר לי קצת את העניינים והרגשות, אבל התביישתי מאודי ומכל האחרים בפורום שיום אחד אני מעודדת ויום אחר אני מתמוטטת. מצטערת על כל ההודעה הזאת, לא התכוונתי לפגום בתחושת האושר שלך, באמת זה נוגע רק אלי שלך ועוד משהו - לקראת סוף הפרק מתוך הספר המקסים והנוגה "הנסיך הקטן" מאת אנטואן דה סנט-אכזופרי, שנקרא: "נאום השועל על הידידות ועל דברים שבלב" כתוב: "...כי לעולם ערב אדם לשלומו של אותו שהוא מאלפו...". עצוב נכון? אני בוכה רק מלכתוב את זה, בוכה מכמה אנשים יכולים להיות אכזריים לפעמים גם אם הם טוענים ומאמינים שלא התכוונו להיות כאלה. ממליצה לכולם לקרוא שוב את הספר כולו ובמיוחד את הפרק על השועל (שמילדות הכי אהבתי), שמדבר על קשר!!! על קשר, אותו קשר שהפסיכולוגים והפסיכותראפיסטים מדברים איתנו עליו כל הזמן ואח"כ מתברר שהם בעצמם נכים רגשית ולא יודעים מה זה קשר בכלל ואנחנו המטופלים יכולים ללמד אותם יותר טוב. סליחה, לא כולם, אסור לדבר בהכללות, אבל חלקם, או לפחות אחת ספציפית שאני מכירה וממשיכה לאהוב בטמטומי עד שאני מסוגלת אפילו לעזוב את החיים ולעשות לילדה שלי את מה שעשו לי חס חס חס וחלילה, חייבת לשרוד, חייבת!!! אבל מאיפה להביא את הכוחות, מאיפההההההההההההההההההההההההההה???????????????? סליחה אם דיכאתי, זה המוח שלי שלא נותן לי לחיות

כשקראתי את ההודעה של מיכ, חשבתי בדיוק כמוך. מצד אחד מאוד רציתי לשמוח בשמחתה, אך מן הצד השני אני יודעת שיום או יומיים אחרי השמחה והאופוריה אפשר לקבל סתירה מטלטלת. רציתי לכתוב למיכ בדיוק את הדברים שכתבת, אבל אח"כ חשבתי שחבל לייאש אותה. וכאשר את כתבת את דברייך, הרגשתי צורך להגיב. שמתי לב שהרבה מטופלות כותבות בשמחה "טוב לי, אני מרגישה שהמטפל/ת מבינים אותי" או "התבגרתי....תאמינו בטיפול", וכמה ימים לאחר מכן הן ברצפה, מקבלות זבנג מהמטפלים. אני למדתי להתייחס לכל דבר טוב ככזה שיכול מחר להסתיים. זה נשמע כמו מתכון טוב (לא לצפות יותר מידי), אבל זה גם לא מקדם של אמון. נראה שכל דרך שבוחרים בטיפול היא לא משהו, ואכן נשאלת השאלה אם טיפול זה דבר מועיל. הכרתי מעט מאוד אנשים שאמרו שטיפול הועיל להם, וגם אלה היו אנשים שהבעיות שלהם היו יחסית קטנות (או יותר נכון לומר נקודתיות- אהבה שהסתיימה, תמיכה לאחר אבל וכד'). מאוד כואב לי לראות שכותבים פה מטופלים שנמצאים בטיפול 5 או 8 שנים, ועדיין יש להם יחסים מעורערים עם המטפלים. מה שקורה זה שמטופלים מפתחים תלות, מתאהבים במטפלים שלהם (מפתחים מזוכיסטיות או "הולכים על 4", כפי שכתבת). נראה שכל בחירה לגבי הטיפול היא בעייתית: לעזוב את הטיפול זה בלתי אפשרי כי נקשרנו למטפל/ת, להישאר זה מייגע, לעיתים אף משפיל, וכך זה נותן לנו תחושה של מזוכיסטיות כי אנחנו בכל זאת נשארים בטיפול. את צודקת בכך שלפעמים נראה שהמטפלים נכים רגשית, לא מבינים באמת רגשות, שאנחנו מבינים יותר מהם. נשמע אבסורדי, אך במקרים רבים זה כך. יתרה מזאת, נדמה שפסיכולוגים וותיקים שעובדים שנים רבות, מפתחים אדישות למטופלים, הם כבר שבעים מ"רע לי", אני לא יכול יותר", הם לא יודעים להתמודד עם נזקקות, ומיד מפרשים אותה עם תוויות מספרי הלימוד. זה מאוד עצוב לי לקרוא את תגובתה של מיכ וגם את תגובתך. אני מצטערת על הסבל שאת עוברת. הראייה שלך היא נכונה. אולי מטפל יפרש אותה כבעיה אצלך, אבל את רואה נכון. אני מאחלת לך, לי ולכל מטופל או מטופלת להיות חזקים ולבטוח באינטואיציות שלנו. לפעמים צריך להקשיב לאינטואיציות. איתך בכאבך.

אני כתבתי מתוך נקודת המבט שלי...הייתי גם בסרט שלכן...מקווה כמו אופיר לדעת לסיים את הקשר בטוב...ונכון בחיים יש עליות ומורדות, אף אחד לא הבטיח לי שלא אהיה שוב בדיכאון...וכמו שתחושת הדיכאון חולפת גם האושר...הכל בחיים חולף...אך בואו נקח הכל בפרופורציות...בסדר? מה דעתך אודי?