אין

אודי אני מרגישה באיבוד. רק לפני שבוע הבטחתי לה שאני אנסה לעשות כל מה שאני יכולה כדי להפסיק פגיעה עצמית וכדי לנסות את המיומנויות. ובאמת התכוונתי לכך, באמת. אולי כי מאוד פחדתי לאבד אותה לחלוטין, אולי כי פחדתי להישאר לבד,אולי כי באמת רציתי לנסות ורציתי שיהיה טוב יותר. אולי. והנה, שבוע אחרי כבר נשברתי והרגשתי חלשה ואמרתי לה שאני שהנסיון הזה פשוט לא מצליח לי ושעדיף שנסיים טיפול. הפגישה היתה קשה. ולאחריה השארתי לה הודעה מאוד כואבת בנסיון להסביר לה מה מרגיש ומה אני חושבת ובין היתר אמרתי לה שנסיים את הטיפול ושאני מבקשת שהיא תעזור לי לעשות את זה בדרך הכי פחות כואבת וקשה.לא היה לי קל לבקש ממנה את זה. והיא.. היא כמו נעלמה.. לא שמעתי ממנה.. ומחר היתה אמורה להיות פגישה, אבל הרי אמרתי לה שנסיים את הטיפול. ציפיתי וקיוויתי שהיא באמת תעזור לי. ובמקום זה היא פשוט איננה. ואני יודעת שמחר כשלא אגיע פתאום היא תתקשר. או לפחות זה מה שאני מאמינה שיקרה מנסיון של שנים. ואני לא רוצה בזה, אני יודעת שזה ישבור אותי לגמרי. אין לי כח לכל זה. אין לי כח להתמודד יותר. אין לי כח לכאוב כל כך. אין לי כח.

אז מה בעצם אתה אומר וחושב? שהיא היתה צריכה להרים ידיים? לוותר עלי? כנראה שזה נכון. זה מה שהיא היתה צריכה לעשות. כבר מזמן, לא עכשיו. אני לא שווה שהיא תלחם עלי. זה בסדר, גם אני אמרתי לה כבר מזמן שאני מצדיעה לה שהיא בכלל מצליחה לסבול אותי. ומה איתך אודי? נמאס לך ממני? מהאין שבי שאני מביאה לכאן? אני מעיקה? מתסכלת? מייאשת? עדיף שתגיד פשוט.. סליחה על הכל, בעיקר על האין שבי ושאני.

כיף לך שהמטפלת שלך לא מוותרת עלייך. נראה לי שלמרות הדברים הטובים שיש במטפלת שלי, היא לוקה בחסר בכל מה שקשור בלהילחם בעבורי. אני מקנאה בך.

אל תקנאי. זה נגמר. הטיפול נגמר. אין יותר טיפול. אין יותר מטפלת. אין יותר כלום.