כשאני רואה ילדים והורים- אני מתמלאת עצבות ובכי

שלום, בבקשה אל תצחקו, זה נשמע לגמרי מפגר ובגלל זה אני נועצת בכם אגדיר את הבעיה, לאחר מכן אפרט: אני רואה תינוק/ת ואת אימו. אם אני רואה את האמא מחייכת לתינוק, צוחקת איתו, מרימה אותו אני מיד נתקפת התקף חרדה, עצבות שמשתלטת עליי. היום לדוגמה פגשתי מישהי עםהילדה של, תינוקת בת שנה. היא הרימה אותה, שיחקה איתה. והיו עוד אנשים שהרימו את התינוקת. היו לי דמעות בעיניים, אינני יודעת מה הסיבה לכך. התחלתי לנגבן, והן לא פוסקות. הלכתי לצד על מנת להסוות את הבעת פניי. וחשבתי לעצמי: "מה קורה איתך? למה את נשברת מבפנים כל פעם?" ולא ידעתי להשיב לעצמי. על מנת להכניס מחשבות חיוביות לראשי נזכרתי בכלב האהוב שלי וחייכתי קלות. לאחר מכן שוב הסתכלתי על התינוק ושוב פרצתי בבכי(מבפנים). הרגשתי שליבי לא יכול לשאת את זה. תגידו לי, אתם יכולים לזהות את הבעיה? רקע קצרצר עליי: בת 26, מתגוררת עם הוריי עד היום, הוריי מקסימי, נכון, אין חום במשפחה. אבל למה זה קורה לי? וזוהי , יש לצייין, תופעה חוזרת ונשנית שחוזרת ומתקיימת בכל פעם שאני פוגשת בסיטואציה הזו. אני מאוד אעריך התייחסות רצינית מפחדת שהילדים שלי יסבלו. מה הם צריכים אמא מתוסבכת כמוני? למרות שמהכתיבה שלי עולה שאני אינטיליגטנית ונכון הדבר. אך, לגדל ילדים, אני לא יודעת אם אני נכונה לזה. ובטיפול פסיכולוגי - אינני מאמינה- הכיצד יכולות שיחות להחזיר אהבה משנים קודמות להעניק לעצמי אהבה זה קשה, כי אני כל הזמן נתקלת במחשבות שליליות לגבי עצמי. אני לא בסדר. אני מוזרה. אני בוכיה. אני ילדותי. אני "תמימה" קצת. הכיצד אוכל לשפר את הדימוי החבול? נניח שאדאג לעצמי. אז דוגמה, מבחינה כלכלית הם לא וזרים לי בלימודים. והם לא מסכנים. יש להם. הם רוצים שאני אסתדר לבד ואתאמץ יותר. הלו! אני מתאמצת. את כל הלימודים שילמתי. נסיעות, הכל עליי. כואב לי שאני "מזרימה" להם את כל המידע- שחסר לי כסף, ואני רוצה עזרה. על מנת שאוכל להפנות את חסכונותי לבגדים ולבילויים. אני כמעט לא מבלה, לא נוסעת לחו"ל כי צריכה לדאוג לתשלום לימודיי, וכל זאת כאשר לאחים שלי היותר קטנים - גיל העשרה- הם דואגים לטיולים לחו"ל ולשפע בגדים. אני מעולם לא "התלבשתי" יפה. או עם מותגים. בכלל. וזה נשאר כך עד היום, אני מגיעה לחנות ביגוד/הנעלה ומחשבת כל שקל.