התלות וחוסר החיים

איך מסתדר חוסר רצון לחיות עם תלות במטפלת? ואיך זה מסתדר כשמורידים את מינון הפגישות כי זה כל כך קשה להמשיך, כספית ונפשית? אני יודעת/חושבת שהמטפלת נמצאת שם בשבילי, אני דואגת כל הזמן לוודא, למרות שמאוד לא נעים לי (מיילים ו-SMSים), אבל אני לא מצליחה להפנים וכל דבר קטן מערער את האמון. כך גם עם חברות, ועל בן זוג אין מה לדבר מרוב פחד. משתפת את המטפלת כמעט בהכל, לרוב בדיליי, אחרי שהבנתי שהיתה פה חשיבה שלילית וניתוחים מרחיקי לכת, שלי. היא מדהימה, לא יכולתי להכיר מטפלת יותר טובה ממנה, אבל היא לא משפחה שלי ולא חברה, היא מסרבת להגיד לי דברים טובים במפורש, אלא ברמיזות שאני יכולה לפרשן הפוך ואני ועוד איך מפרשת הפוך. אחר כך, אני עסוקה בלכעוס על עצמי שככה חשבתי. איך יוצאים מזה? איך עוצרים את העצב הזה, אפילו בפלסתרים קטנים כמו ספר, סרט, סדרת טלויזיה? כל יום נראה לי יותר עצוב מקודמו ומרגיש לי כמו הישרדות בלתי אפשרית. אשמח לעצות, למרות שהמילה אשמח לא ממש מתאימה למה שמרגיש בפנים. ב.ל.ל