חופשת המטפל

היי אודי, אני לא יודעת אם יש איזו שאלה או בקשה, שוב אני מנהלת דיאלוג ביני לבין עצמי לעיניך אך לא ממש אתך, כל פעם שאני כותבת אני מתחרטת ולא "באה" לכאן לאיזו תקופה, אין אפילו אומץ לראות מה כתבת לי בחזרה רק אחרי איזה זמן... בהזדמנות זו אני מודה לך מאוד על כל הדברים שכתבת לי. העניין העכשווי הוא כזה - הייתי רוצה להפסיק לחשוב על הפסיכולוג ולדמיין אותו בצורה האובססיבית למדי כמו שאני עושה עכשיו. המחשבות/דמיונות האלו מצד אחד גורמים לי לאיזו תחושה קטנה של סיפוק שיש סופסוף מישהו שמטפל בי, רואה אותי, שכנראה עונה על איזה חוסר משמעותי אולי אפילו ראשוני בדבר הלא ברור הזה שנקרא "עצמי" וכנראה דרך זה אני יכולה להרגיש קצת יותר בטוחה, קיימת או אנושית . מצד שני , כל המחשבות האלו על הפס' , זה גורם לי לדחייה מעצמי מהחולשה המטופשת והתלות הזו במי שבסה"כ בשבילו אני עוד מטופלת ושום דבר מעבר לזה. החד צדדיות הזו יש בה משהו לא הוגן משום שהוא בוודאי לא חושב עלי, גם לא צריך לחשוב עלי , בטח לא עכשיו כשהוא בחופשה. אלא שמשום מה הניתוק המדומה ממנו מכאיב לי, וכאב זה משהו שאני לא רגילה אליו קשה לי לשאת אותו. זה כואב, אני מרגישה נטושה או דחויה בעוד שבאופן רציונאלי לא קרה שום דבר, ואני דווקא בעד זה שאנשים עובדים יצאו לחופשה. זה מפריע לי לחיי היום יום, זה נראה לי מטופש ומשפיל לספור את הימים (באופן שגרתי אני סופרת את השעות), הכמיהה הזו מוגזמת לחלוטין ואני לא יודעת איך להפטר מזה, וחושבת שאולי אני בכלל לא צריכה את הקשר המיותר (והמסובך) הזה אני מדמיינת שבפגישה שאחרי החופשה אנחנו נפרדים סופית ביוזמתי, זה מרגיע אותי לכמה דקות. לפני כמה שנים (כאילו בגלגול אחר) לא היו לי למעשה קשרים ממשיים או רגשיים עם אף אדם במציאות, זה קצת מוזר לאור העובדה שאני נשואה לא מעט שנים ושאני אמא, גם היום אין לי למעשה "חברים" פשוט לא קיים אצלי הצורך הזה, טוב לי לבד, ובכל זאת זה לא כמו שהיה, אחרת כנראה לא הייתי כותבת אליך. בברכה רחל