ייאוש
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
אודי שלום, אין לי כוח יותר, אני מרגישה שאני נלחמת ואני חסרת סיכויים, אני שונאת את עצמי.אני מוצפת מהתחושות האלו, מפזרת אותן בכל מקום, אך הן נשארות כשהיו. כבר שנה. מה יהיה? איך יוצאים מזה? ומה אם זה יהיה ככה לכל החיים? ואם לי נמאס לשמוע את עצמי חוזרת על אותן מנטרות, אז מה עובר על הסביבה שלי, ובעיקר על המטפלת שלי? היא בטח כבר לא יכולה לשמוע אותי יותר, ובטח שלא לסבול אותי... אני יודעת שתכתוב לי שזה לא חשוב מה היא מרגישה, שהעיקר שהיא מכילה ושורדת את זה, אבל לי זה חשוב. אני רוצה שיאהבו אותי, כשאני לא סובלת את עצמי, הגיוני? אני מרגישה שאני יודעת את הכל, מבחינה שכלית, את כל התיאוריות (טוב לא את כולן באמת) ואת כל התשובות לשאלות שאני רוצה לשאול, אבל איך שהוא כשזה מגיע לתחושות שלי, אני מרגישה חסרת אונים, וששום דבר לא יעזור? יש תקווה? כתבו שהיא בת 2000, ואני בת 27 והיא כבר נגמרת? החיים מזדחלים לי, צעד אחרי צעד, יחפה בשדה קוצים... (וכן, אני צריכה נעליים "חדשות", אדפטיביות יותר ולא פרימיטיביות ונוקשות כמו אלו שהיו לי. איפה קונים כאלו?) אפרת נ.ב.בא לי תשובה מושקעת, מלאה בהזדהות ואמפתיה, אפשר? כשמבקשים משהו זה קצת הורס את מה שמקבלים, לא?
הי אפרת, קודם כל, טוב שאת מבקשת. איני חושב שזה הורס כשמבקשים (אולי את הפנטזיה שמשאלותינו יתמלאו מבלי שנבקש) אלא דווקא מבהיר ומחדד את הצורך. את מתארת רצון אדיר לאהבה וקבלה אולם כזה המתערבב עם שנאה עצמית, אי אמון וחוסר תקווה. את גם שואלת (שאלה חשובה ביותר, אגב) כיצד *את* מאפשרת או מעכבת, משפיעה או יוצרת את תגובות הסביבה אלייך. כיצד לדעתך? נסי להשיב בכנות? ולגבי נעליים חדשות - קבלי לקח חשוב מבעל נסיון: http://www.youtube.com/watch?v=4-rT4bLvUnI :-) אודי
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
