לא מצליחה לשכות את זה
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
שלום, אני כבר בת 28, הורים שלי התגרשו כשהייתי בת 5, ונשארתי עם אמא. אבא שלי נעלם מהר מהחיים שלי, יצר משפחה חדשה(אבל לא הביא ילדים חדשים), היה מגיע פעם בחודש-חודשיים לראות אותי וזהו. אני כל החיים שלי פחדתי ממנו, למרות שהוא לא הרביץ לי, אולי בגלל שהקשר לא היה קרוב מידי, אף פעם לא יכולתי לחבק אותו או משהו בסגנון. באיזשהו שלב הוא רב עם אשתו החדשה ועבר לגור אלינו (כל הזמן הזה בדירה שלנו היה חדר שהוא שלו והיה נעול). אני נורא שמחתי שעכשיו אני אהיה כמו כל שער הילדים -עם אבא ואמא. אז הייתי בת 12 בערך,וגוף שלי כבר היה די מפותח. פעם אחד אבא שלי הציעה לי לצלם קליפ, כלומר-שהוא יצלם אותי עושה כל מיני דברים, ואחר כך הוא ישים מוסיקה על זה. הוא איכשהו שיכנע אותי, ביקש לא לספר לאמא. נורא פחדתי לאכזב אותו. לכן הסכמתי . הוא צילם אותו מתקלחת , מסבנת את גופי, מתלבשת, מתהלכת, וזהו . הוא לא נגע ביא, לא דיבר לא יפה.. וגם לא נזכר על זה יותר, הקשר שלנו המשיך כרגיל, כלומר חוסר קשר של אבא ובת. אני לא מצליחה לשכוח על המקרה הזה, זה כל כך מגעיל אותי כשאנ חושבת על זה, בא לי לבכות כל פעם כשאני נזכרת, בא לי לצרוח לו בפרצוף עד כמה הוא חולה נפש, ושהוא זה שלא בסדר, אלא לא אני( מה שהוא ניסה לתמיד לרמוז לי0שאני כמו אמא שלי -פסיכית ורק דורשת כסף). אני לא מצליחה לשכוח את המקרה הזה ולהמשיך את החיים שלי בנורמליות. אני לוקחת כדורים נגד דיכאון כבר 5 שנים,ואני לא מצליחה להרשות לעצמי טיפול פסיכולוגי בגלל הכסף. כל קשר שלי עם גברים נגמר אחרי שנה-שנתיים(אני עוזבת אותם). אני פרוט רוצה לשאול-מה עלי לעשות, כדי לשכוח על המקרה המגעיל ההוא, ולהמשיך הלאה. תודה.
שלום לך, לא פשוט מה שאת מספרת. אני חושש שאין די בתשובה בפורום כדי לסייע בעיבוד החוויה הטראומטית שאת מתארת. אני יכול כמובן לומר לך "נסי לשים הכל מאחורייך ולהסתכל קדימה", אבל אני משער שזה לא ממש יעיל לומר זאת... לדעתי כדאי בכל זאת לפנות לטיפול. פני למרפאת בריאות הנפש הקרובה לאזור מגורייך. הטיפול שם אינו עולה כסף. אודי