הסתגלות לגן
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
שלום, בתי בת 1.9 חודשים, עד גיל שנה נשארתי איתה בבית ובתשעה חודשים האחרונים אמי שמרה עליה. לפניי כחמישה ימים התחלנו הסתגלות לגן אבל נראה כי הדרך להסתגלות עוד ארוכה מאוד... ביום הראשון נשארתי כל היום (עד 12:00 ) ביחד איתה ולאחר מכן הלכנו יחד הביתה. ביום השני אמרתי לה שאני הולכת להביא משהו ואחזור עוד מעט נפרדנו יפה אך לאחר כמה דק' בודדות היא הבחינה בחסרוני ומיד נכנסה להיסטרייה של צרחות ורעידות בגוף מפחד ונאלצתי מיד לחזור. ביום השלישי הוחלט לא להיפרד ממנה בכלל כדי שתרכוש ביטחון אך באותו יום היא לא הסכימה לזוז ממני בכלל. אתמול אותו דבר, והיום היא התעוררה מוקדם (6:30) מחלום רע בבכי בהמשך הלכנו לגן והיא לא הסכימה להיפרד ממני לשנייה וכל הזמן ביקשה "הביתה" "הביתה". אחריי שעתיים שהיינו ביחד הוחלט לנסות פרידה של 10 דק' אך איך שהלכתי היא פרצה בבכי היסטרי נוסף ולא הסכימה להתמסר לאף אחת ולא עזרה אף הסחת דעת. יש לציין כי היא ילדה מאוד בוגרת (ע"פ דעת הסובבים) ומפותחת מבחינת אוצר מילים ושפה. היא מאוד קשורה אליי ותמיד מחפשת את נוכחותי.היא אינה ילדה שמתמסרת בקלות (אם בכלל) וזה אולי כי אין לנו משפחה גדולה והחשיפה ל"אנשים אחרים" היא מינימלית מאוד. אשמח לקבל עצה וחוות דעת כיצד במקרה כזה עליי לפעול בדרך שתקל על ההסתגלות
שלום דנה, סתם מסקרנות - זו ילדה ראשונה? נושא הנפרדות הוא קשה ומעורר חרדה רבה, אצל שתיכן. הייתי מציע לנסות הבאתה לגן על ידי אבא. לאבא יש בדרך כלל יכולת טבעית טובה יותר לעודד נפרדות. זאת בהנחה שהקשר שלה עם אביה הוא טוב ועם בטחון. הוא יוכל כך להוות "סוכן מעבר". ראשית - הפרידה ממך והמעבר אליו, ואז הפרידה ההדרגתית בגן. דבר נוסף - לא "לעבוד עליה" בהבטחות שוא. אם אומרים שהולכים לרגע - לחזור אחרי רגע (אחרת - יש בסיס לחרדה שלה...). בהצלחה, אודי