רות סוף

אודי אני מצטערת. כנראה שכבר איבדתי את גבול הטעם הטוב בגלל שאני כבר לא מרגישה יותר בשום טעם. אתה כועס עלי...? האמת שדי נפגעתי כי ממילא אני כבר ככה חשה כלבה אלימה ובוטה ושנואה ע"י כולם אבל אני זאת שיצרתי את זה וזה כנראה באמת הגיע לי. ואני מבינה כמה עולמי הצטמצם וכמה אני מצליחה לחיות רק דרך עיסוק במוות וכמה אני באמת חולה ומעוותת ואולי עצוב היה לי להכיר בזה. ואם דובר על קנאה- אז אני מקנאה. מקנאה בעצם בכולן- כי על אף הסבל הניכר- לכולן יש סיכוי לחיים ולי כבר לא נשאר. מקנאה בתקווה שלכן. באמונה שאולי עוד יהיה טוב. בחיוך שאתן מסוגלות עוד לשלוח. ולא היתה לי שום כוונה לפגוע. כי פתאום האיש השברירי והקורבני הזה שקרם עור וגידים בציור גרם לי קצת לחיות וכאילו רציתי לשתף בחיים האלה כי איבדתי את היכולת לשחק (ותודה לסוריקטה על האבחנה הדקה). וכאילו נתפרה הזדמנות אז בראתי יצור בצלמי. הוא הביט אלי מהציור ונעשה לי אח"כ מאוד עצוב כי הוא היה קורבן חסר ישע וזה לא היה הוגן האקדח הזה שהיה מופנה אליו. זה באמת מאוד אלים ולא הרגשתי את זה. כאילו הסף שלי נעשה נמוך ונמוך וכל הרמשים יכולים כבר לדלג מעליו. עד עכשיו הפנים העצובות האלה מביטות אלי. היה משהו כ"כ תלוש במבנה שלו כמו איזה איש נייר קרטון. כי הוא הביע בהתגלמותו כל מה שלא יכולתי להביע במילים. מצאתי את הסמל. איך עשיתי לי את זה איך עשיתי לי את זה איך עשיתי לי את זה. ואני בוכה על האיש, בוכה על חיי שנגמרו. וזה מוזר הסובלימציה שעשית בציור לאקדח. פתאום האקדח נעלם בציור והופך במקום לשאלה: האם זה כדאי? כי אין לי בכלל על זה שום שאלה. אתה מבין אודי אני והאקדח זה צמד שאי אפשר להפריד. הוא צמוד לי לרקה בעצם מאז שנולדתי ונטען בעוד ועוד כדורים ככל שנסיבות חיי הפכו הזויות יותר ויותר. ולא היתה לי שליטה על זה בתור ילדה. מה כבר ידעתי לעשות, בטח לא לדעת להגן על עצמי. ולילדה הזו לא היה שום מענה אף פעם שום גלגל הצלה מאף אחד בעולם. שום טוב שאני יכולה להזכר בו או לשאוף אליו. אני כ"כ פגועה ומלאת נזקים שלא ניתן יותר לתקן. אני כבר לא רואה מה אני כותבת מרוב מסך הדמעות הזה. בדידות כל כך גדולה ואף אחד לא בא להציל אותי. יכולתי להיות אפילו אדם מאושר אם ידעו לטפח אותה. ומה שקשה לי להבין זה את עקרון הצדק הזה. הגיע לי סוף טוב לסיפור וניסיתי כמה שאפשר להציל אותי ותראה לאיזה זרועות נפלתי. ומה שחשבתי זה שהיעוד שלי בעולם הזה הוא כנראה פשוט לכלות את עצמי. ופעם אחת בחיים האלה אני רוצה להיות אמפתית כלפי עצמי ולתת לי את מה שאני זקוקה לו הכי באמת- למות. אני כ"כ רוצה למות אודי ולא יודעת מה לעשות. לא יכולה לשרוד יותר. המניעה היחידה שלי היא האפשרות שזה לא יצליח- להוותר מזה נכה עם נזק בלתי הפיך. אבל כמה אפשר לדחות את הקץ. והדבר שהכי מפתיע אותי הוא להכיר כל יום שעובר בזה שלמדרונות השאול אין שום גבולות. כל יום שעובר במשך שנה שלמה אני יורדת לפחות עוד עשר קומות מטה. למה המעלית לא יכולה להתקע פעם למה מנסים לבחון את הסף שלי כל הזמן. איבדתי כל שליטה על חיי. אני הולכת ומאבדת צלם וקשר עם המציאות. לא רואה יותר שום עתיד נגמרו לי החלומות. לא יכולה יותר לתקשר עם בני אנוש. יצאתי מחוץ לגבולות החיים. גם השדות המוריקים הולכים ונחרבים. אני מצטערת אודי- אני בן אדם נורא. ובפני כולם על היותי והתכנים האיומים שאני מביאה. אני בן אדם חרב ולא ראויה יותר לדבר. אין לי שום מקום יותר בעולם. הדלעת נרקבה והתולעים כבר מזמן אכלו אותה. נגמרה התנועה. רות סוף.