משתגעת בנימוס

לילה: מזה יומיים יורד גשם. מן השמים יורד גשם כלשהו, אפור וקר, בצבע הנשמה, בצבע הטורד את הנשמה. מזה יומיים. אני עצוב מרוב תחושה, ואני מהרהר בכך מול החלון ולקול המים המטפטפים והגשם היורד. מועקה בליבי וזכרונותי הפכו למדאובים.ללא עייפות, וללא סיבה לחוש בה, יש לי רצון גדול לישון.... הייתי מאושר אילו יכולתי לישון. זו דעה של הרגע הזה, כי אינני ישן. הלילה הוא משקל עצום מאחורי מחנק השמיכה האילמת של חלומי. יש לי קשיי עיכול בנשמה. ראשים גדולים של מפלצות בלי הויה צצים מבולבלים ממעמקי מי שאני. .. (ספר האי נחת) בוקר: הגשם ממשיך לזעוף בחוץ. עוד יום בו מול המראה בחדר האמבטיה אשטוף את עיני מחוסר שינה וממבט הזוי. אהדק את כולי אל עצמי - אם אצליח למצוא. אחפש את הילדה הקטנה במי שמשתקפת במראה, שתבעט, שתצרח. אם אצליח למצוא אותה איזה פעמון קטן יצטלצל באזני, רעש רחוק. אמרח ליפ גלאס של חיוך אשה נחמדה. מבט אחרון במראה לבחון אם אין מפלצת מבולבלת שמציצה מתחת למסיכה של האשה היפה.